אני אוהבת לרקוד ריקודי בטן וריקודים של שנות ה-60. לא, זה לא
מודעת פרסומת ל 'רוקדים עם כוכבים', למרות שבהחלט אני מחבבת את
השחקן סמי הורי וצורת הריקוד שלו.
פשוט הריקודים שרוקדים ב"לרקוד עם כוכבים" זה יותר מרומנטיקה,
ואני לא רוצה להגזים.
תמיד מגיל ילדות אהבתי ריקודי בטן, אך בגלל שהייתי דתייה מבית
דתי מסורתי, לא הרשו לי להיות רקדנית בפרהסיה.
זה לא מוסרי אמר אבא שלי, התנגד לכך בתוקף.
אבל , עניתי לו, זה בתנ"ך כתוב במפורש: "מיכל יצאה בתופים
ובמחולות"
ורקדה ופיזזה לפני דוד המלך.
וגם, הוספתי בעוז, בנות ישראל לובשות בט"ו באב לבן, ויורדות
לכרמים
לרקוד עם החבר שלהם, כך זה בכתובים.
אבל לא עזר כלום, מילתו של אבא היא פקודה. "כבד את אביך ואת
אמך".
ובמשך שנים לא העזתי לרקוד לפני זרים, רקדתי רק לעצמי.
לפני כמה שנים התגרשתי, החלטתי לעשות כרצוני.
למדתי במכון כושר לרקוד ריקודי בטן כמו שצריך, ורק אז רקדתי
בחתונות ואירועים משפחתיים, אבל לא כפרנסה.
ראו זה פלא, התחילה המלחמה בצפון ופשוט נגעלתי מהריקודים,
כבר לא יכולתי להרגיש את השמחה בלב, באותו רגע ששמעתי את
השירים שגרמו לי להתנועע בכיף, לפי קצב הדרבוקה.
לא הייתי מסוגלת לשמוע שירים בערבית כמו קודם.
יש לי דיסק של זהבה בן, שרה את אנתה עומרי של אום כולתום.
הייתי רוקדת שעות לפי המוסיקה שלה.
עד היום, אפילו כעת, לא מסוגלת לרקוד ריקודי בטן ולשמוע שירים
אלו.
עד כדי כך השתנה טעמי, התחלתי לשנוא את הערבים, במיוחד את
החיזבאללה שהרסו מקומות יפים בצפון, הרגו חיילים שהגנו על
המדינה.
גרמו לחיות בפחד רק בגלל שאנו יהודים. בכלל, בכל מי שלא
מוסלמי.
אני בזה כעת לתרבות הערבית, שלא משתנים אף פעם, ונכחדים בגלל
שנאתם הגלויה.
אני כבר לא אוהבת לרקוד ריקודי בטן כמו פעם.
זה מראה שהחיים שלנו השתנו, כעלה נידף ברוח (למרות שהשמש חזקה
וקופחת בעוז על הראש).
אולי יום אחד ההרגשה שלי תשתנה, אולי כאשר יבוא השלום. האם הוא
יבוא בכלל?
