אני מסוגלת לשכוח
לנשום.
הצלעות שלי סוגרות על הריאות
כמו ציפורניים מעוקלות
של מכשפה,
ננעלות פנימה,
חונקות.
אוויר לא נכנס, ואני
צמאה כל הזמן.
מאז שאני מכירה אותי
העור שלי נסדק ומתבקע,
אני שותה ושותה ושותה
ואני כבור בלי תחתית,
לאן כל המים האלה הולכים.
אני מסננת שהכל עובר דרכה.
גם המים,
גם האור,
כל פלאי הטבע -
כמעט נוגעים, כמעט נשארים,
ואז חומקים,
ואינם.
אולי, אני שואלת את סתיו,
אוכל להיות סכר.

אבל החתולה הפצועה שלי
מתלקקת
ומביטה בי:
"יש דברים שפשוט לא נועדו להיות".

אני מסוגלת לשכוח לנשום.