מרוב שמיהר לחזור לחדר חתך עצמו עם הסכין של הלחם. לא היה לו
פלסטר בבית והוא עטף את האצבע המדממת בנייר טואלט, שהאדים בן
רגע. עברה כבר שעה שלמה מאז באה אליו ועדיין לא האמין שהיא אכן
שם, מחכה לו, בחדרו שלו. כבר חודשים הוא מחזר אחריה והיא דוחה
אותו בעקשנות. ודווקא עכשיו, כשהיא סוף כל סוף פה, הצליח לחתוך
את עצמו כמו אידיוט.

כשנכנס לחדר ובידו הצלחת עם שתי פרוסות הריבה עדיין היתה שם.
כמו חלום טוב שלא נגמר. היא חייכה ולבו כמעט נמס בתוכו.
כשהתקרב הבחינה בחתך המדמם.

"חתכת את עצמך", אמרה, "אולי אתה צריך תפרים".
"לא",  אמר, "זה לא כזה עמוק".
"אתה בטוח? תן לי לראות".

הוא הושיט לה את ידו.
"זה נראה די עמוק", אמרה שוב, "אתה צריך תפרים".
"זה בסדר",  אמר,  "אפילו כבר לא יורד דם".

אבל זה לא היה נכון. נייר הטואלט היה ספוג, והדם טפטף מהחתך
בלי הפסקה. הוא ידע שהצדק איתה. זה באמת היה עמוק.