א
ארבע.
לילה.
כבר שעות שאני עייפה.
שנגמר לי הכוח.
כבר ימים שאני ערה.
כבר איני מנסה לישון.
מאז ששבתי לכאן,
קראתי לכאן "הבית",
כבר איני מנסה לחייך.
אני מחכה שתבוא העצבות
לשבת איתי על-סף המיטה,
על-סף ההיגיון,
ואז קולך ידבר אליי
מתוך ראשי בלילה,
כבר איני מנסה להפסיק.
שעה שסיגריה נוספת
נשרפת
אני אוהבת אותך
לבדי.


ב
הגיעה השעה המיוחלת,
אני ממתינה שני צלצולים ואז עונה.
הקול שלך ממקום רחוק בארץ,
מלא מדים, מלא באותה גאווה שאתה גא בעצמך,
באותו בוז שאתה בז לעצמך
ולי גם.
הפסקתי כבר להתבייש, אני אומרת לך
אני אוהבת אותך
ואתה אומר שאתה יודע.
דבר איתי שוב על געגוע,
לעולם לא אוכל לשוב אל זרועותיך, לא אחרי
כל השקרים
ששיקרת לה
למענינו.
אבל כשאתה עומד מולי, אחרי שנה שלמה,
אני לא מתאפקת.
אני שוב בוכה.
"אל תבכי", אתה אומר לי,
אבל אני לא יודעת לעצור את הדמעות. במקום זאת,
אני תופסת אותן בלשוני.
"פתי אותי", אתה אומר לי. אבל
אינני רוצה לחשוף בפניך את תאוותי,
אז אני לוחשת באוזניך מילים מתוקות:
את צבע תחתוניי, את הרטיבות הדבשית,
את אהבתי.
ואתה יורד מן השמירה,
ושוב עליי לחכות לך,
לציניות המכאיבה שלך,
לצחוק המתוק שלך.
עד מתי?


ג
מין ארץ פנטזיה שבנינו,
ואנחנו שוכחים בה את עצמנו,
אולי מרוב שעות,
אולי מרוב אהבה,
אולי מרוב אלכוהול, מרוב סמים,
מרוב כאב,
אנחנו שוכחים את עצמנו,
וחיים ביחד, ובלי איומי המציאות
אנחנו יודעים היטב לשרוד.
וכשבאות השאלות על עתיד, ומשמעות
הוא מנגב את דמעותיי בליטוף,
לא בלי שמץ עצב,
ואומר לי -
כשאת שמחה, את הכי שמחה שראיתי.
כשאת עצובה, את הכי עצובה.
אני מפחד עלייך.


ד
את יודעת לפתות אותו
(זונה צנועה נאווה כחולת עיניים שכמוך)
את נאיבית.
ואני אכולת קנאה.
נדמה לך שאת יודעת
שעדיף לדעת הכל,
עדיף לחיות כך.
אבל אני זו שנשרפת
באש האהבה שלו אותך.
אני חייבת לשנוא אותך,
אחרת לא אוכל לשרוד
כשמציפה אותי מנת שנאה אני קוראת לעוד ועוד ועוד ועוד - - -
אצבעות המשורר שלו
מלטפות אותך נוגעות בך,
מפשיטות אותך לאט,
ואז הוא בא אליי עם נחשי הברזל שלו
שמתפתלים עליי...
את המשתנה ומתחלפת
וכבר שנים אני אותה אחת.
וכבר שנים אני פושקת את רגליי לכבודו
ומזכירה לו שהוא חי חיים אחרים מעבר לך,
זה הסם שאני לימדתי אותו,
כבר שנים שאני לוקחת אותו,
ההתמכרות שלו הקריזים שלי
חודש בלעדיו
ואני משתגעת
ואת לא יודעת
כלום
כלום
כלום
בעולם שלך דברים כאלה לא קורים
אין בגידות
ואין אנשים מכוערים
אני חייבת לעצמי לשנוא אותך,
וגם לך,
כי בלי השנאה הזו
הוא כבר מזמן היה
עוזב אותך.


ה
בעיני רוחי
אני רואה את שניכם יחד,
צוחקים, ואתה
מחבק אותה,
והיא מתפנקת ומתרפקת אליך
ממש כמו שאני נוהגת לעשות,
ואני מאושרת בשבילכם.
ואז עולה בי
מראה שפתותיכם
המתחברות
ואתה אוחז בראשה, ומסיט בעדנה
שערה מעל פניה
החיוורים,
ואני רצה לשירותים
מאחורי בית הקפה,
ומקיאה ומקיאה ומקיאה
את כל שסיפרת לי
אני מקיאה
את כל שראו עיניי
והכל
נותר בי


ו
אחרי
שהכל נגמר
אני בסך-הכל רציתי להתנחם
בחום של גופך
להתרעד בחום של גופך
להתנחם בחום
של גופך.
ואז היכרתי את ההרגשה
של המגע הקר
וכל הנחמה הייתה לאבק,
כמו הייתי צוללת באגם של קרח.
ואז היכרתי את ההרגשה
הקשה
של להיות בלתי חשובה, בלתי אהובה,
של להיות בלתי.

הלוואי, חשבתי, שדמיוני משטה בי,
אבל, ידעתי, זו המציאות.
ימת הקרח הזו
הייתה לי
לבית.


אפילוג - החטא אינו.
אנחנו משתנים כל-כך,
אחרים, אחרי שהזמן עוקף
אותנו
בנקודה מסוימת
לאורך המסלול.

החטא אינו עובר גלגולים כלל.