עוד ועוד ועוד ועוד ועוד ועוד ועוד...
נראה כאילו הסוף לא יגיע לעולם.
הסוף הזה שמתחיל התחלה חדשה, ככה הוא אמור.
אין מנוחה, אין שקט וזה הכול בפנים.
מילים מילים
הן אמורות לפרוק, לשחרר
כבר לא מספיקות.
וכאן נכנסת האופטימיות.
לפעמים הופכת מציקה, מפתחת ציפיות, לפעמים נדמה שהן חסרות
בסיס.
יום מתחיל, יום נגמר וכולם מסביב צועקים ש"אלו החיים",
אוטמת אוזניים בכל הכוח, מסרבת להקשיב.
הם צועקים יותר חזק, הכי חזק שהם יכולים
אני שומעת, שומעת כי אין לי ברירה, אולי כי לא אוטמת מספיק
חזק.
מחפשת בלי להפסיק משהו בלתי ברור, בלתי מוגדר ולפעמים יש את
החשק לנוח, אולי לוותר, כי אולי באמת שאין.
כמה מחשבות מוח של בנאדם מסוגל להכיל
הנפש מתכווצת, הגוף נחלש ומסביב הכול ממשיך לנוע מהר מדי.
שמישהו יעצור הכול, מלבד אותי.
2005 |
