מהראשון לאחרון, שנה של סערת רגשות. כולכם ריגשתם, התרוצצתם
במחשבותיי, גרמתם לי לנתח את כל מה שקורה סביבי.

אתה, שבהתחלה לא הייתה התחלה, שראיתי רק את הסוף, שלפתע התגלה
אליי החיוך האמיתי שלך, החכמה שלך, השנינות הזאת. אתה המושלם
בתור ידיד, אך לא רצית. כשרציתי אחר, לפתע נפקחו עינייך, אך
היה מאוחר מדי.

אתה, שרק עזרת לי לגרום לו לקנא, שגרמת לי להאמין בשקר של
עצמי, שהסתתרת מאחורי מילים מלאות משמעות, כבר לא כאן לידי.
כבר איני רוצה בך, אתה במקום אחר, ולא רק פיזית.

אתה, שרצית בי תמיד והתוודית. שראיתי בך את המחזר הלא רצוי,
לכמה רגעים כבשת אותי בחיוך הזה שלך, בתמימות ובנבזיות שהיתה
כל כך שלי. שגרמת לי לבכות, שנעצרתי מלעשות. עדיין שם לפעמים,
אך רק לכמה רגעים.

אתה, שנכנסת לחיי בדרך הזויה, שלא ראיתי את מטרתך, שעזרתי לך
בתור ידידה ובסוף מצאתי עצמי זקוקה לעזרה, שלא האמנת שאיני
מנוסה, שכל שאני רוצה זה את החיבוק הזה, שישבנו שעות ורק
דיברנו, שהיה בך משהו אחר ושנינות מיוחדת. מצד אחד הילדון שכה
אהבתי, ומצד שני הרציני והאחראי.

אתה, שנמשכתי אליך בטירוף מהרגע הראשון, שנופפת במעלותייך ללא
הרף, שגרמת לי להיגעל ממך, שגרמת לי להכחיש. ששוב, כמו כולם,
חזרתי איתך אל נקודת ההתחלה. האם אותך אני רוצה?