מאז ומתמיד אהבתי להתענג על זיכרונות כאובים. תמיד ידעתי איך
לחטט בפצעים שעוד לא הגלידו ולגעת בנקודות החולשה שלי.
הדבר שאני הכי טובה בו הוא להתאבל על חלקיקי זיכרון מהעבר, גני
עדן שאיבדתי ולעולם לא יחזרו.
אני זוכרת אותך ואת המילים האמיתיות שלך, את האהבה העצומה שלך
אליי, ועכשיו אני רואה רק חצאי אמיתות, שקרים ובגידות.
אני זוכרת את הלילות, שטופי הזיעה וחסרי השינה, איך לחשתי את
שמך לאפלה, איך חיפשתי אותך לידי במיטה, יד מגששת ורועדת יוצאת
מתחת לשמיכה ואיך אשכח את הלב שנמחץ כשלא היית שם.
אני זוכרת איך בכיתי לקירות, איך נשחקתי מגעגועים אינסופיים,
איך בלילות טרופי השינה התעוררתי בבהלה מחלום איימתני נוסף.
וכל מה שנשאר מהאהבה החלומית הזו זה צלקות על הלב וחריטות
בזיכרון.
כמה צלקות זה כל מה שנשאר.