יום אחד,הייתי ממש מבואסת וחסרת כל שימחת חיים, אז הלכתי לטיול
רגלי לצרכניה. בעודי מערערת בגורלי האכזר ובמה היא הדרך הכי
טובה להתאבדות (רוב השיטות הן כואבות או מפחידות או גם וגם),
ראיתי מישהי והיא חייכה אלי את החיוך הכי מעודד שראיתי בחיי.
מיד הרגשתי יותר טוב והלכתי לביתי להכין לי נס קפה (דבר שקורה
רק כשטוב לי). אך ברגע שעזבתי את הצרכניה אותה הרגשה טובה
נעלמה ושוב הרגשתי רע, אבל מכיוון שהייתי עייפה הלכתי לישון.
למחרת בבוקר הרגשתי יותר נורא מהיום שלפני והייתי מוכרחה
לראות שוב את חיוכה המרגיע של האישה. הלכתי לצרכניה בתקווה
שהיא תהייה שם ותציל אותי שוב ממצבי העגום. האישה שוב הייתה שם
באותו מקום בדיוק והיא עדיין חייכה אלי. נשארתי כמה זמן כדי
לספוג כל פיסת אושר שהאישה יכלה להביא לי עד שהרגשתי שאני
מאושרת הכי בעולם, ואז הלכתי להביא דואר. בדואר ראיתי שוב את
האישה (דבר שמאד הפתיע אותי) והיא נראתה בדיוק אותו דבר כמו
שהיא נראתה בצרכניה. זה היה מוזר מאד אבל בגלל שהיא הייתה כל
כך מאושרת לא רציתי להפריע לה. אמרתי לה שלום והלכתי.
ככה זה היה חודש, כל יום הייתי קמה במצב רוח רע וכל יום הייתי
נפגשת איתה בצרכניה ובדואר והיא הייתה משפרת את הרגשתי. הייתי
הולכת אפילו בימי שבת רק כדי שהיא תעודד אותי, והיא תמיד הייתה
שם עם חיוך.
עד שיום ראשון אחד הלכתי, במצב רוח הכי חרא בחיי, לצרכניה
והיא לא הייתה שם. שאלתי אנשים מה קרה לה? לאיפה היא נעלמה?
ואף אחד לא הבין על מה אני מדברת. עד שהמזכירה אמרה לי שההופעה
של האישה כבר הייתה, אז הורידו את הפוסטר.