למרות הרצון הנואש
לדלג מעל קשת בשמיים
מעדיפה להישאר בשדות ירוקים
עם התהום שנרקמת
בפנים

וחלחלה בי עוברת
עם עוד לילה לבן שעובר
מחשבות שצפות מעל קרקע
שבוערת תחתי
וכובה

אגם שקופא
לב שעוטף עצמו בכל מה שאפשר
וקרח לבן
שקורא לי בשמי
או כך לפחות זה נשמע
ממקום משכבי

עורמת רצון על רצון
וכמיהה על כמיהה
מעטרת הכל בתהילה של עולם
שסוחפת אותי
ולאחר משליכה
הצידה

מנסה שוב לראות
את עצמי בין כתלי
אך קרניים של שמש מסנוורות
ממיסות אובדן
אך מטביעות
ביגון