בסוף הקיץ הימים הולכים ומתקצרים, בשדות פורחים כבר החצבים,
עמודים לבנים ירוקים זקופים חגיגיים כאלו, כאומרים הנה הסתיו
כבר כאן.
תרצה, תוכל לראות דרך עמודים אלו את השעה לפי הצל.
לי העמודים האלו מבשרים את חודש ספטמבר או תשרי ואם לא ידעתם
אני בן מזל בתולה.
ניסיתי לדייק, בעטתי באימא מבפנים כאומר "כעת הוא הזמן", אבל
עד
שהגיעה, בימים הראשונים לקום המדינה, לתל אביב, כבר נהיה היום
השני של ראש השנה, יום הולדתי.
במבט לאחור החיים שלי מתחלקים לכמה חלקים -
הטבע - שאי אפשר לנתק אותי ממנו,
הבישולים של אמא - ממנה למדתי את שאני יודע.
האהבה שלי לאלו שחצו את המסך הקשוח ומצאו את מה שאני באמת.

הטבע או אהבת הטבע זה משהו טבעי, למי שנעוריו היו בחולות ובים
כמשהו טבעי.
לאסוף, כל הזמן לאסוף, מין יצר כזה, לאסוף צבים, לאסוף צדפים,
לאסוף כל מה שהים פלט ומה שנחבא בסלעים, לאסוף נחשים ולטאות
וכן לאסוף עתיקות.
ככה נולדו האוספים שלי, כן, גם חדר הטבע שהקמנו בבית שהתמלא
פוחלצים.

אימי הייתה עקרת בית ואם לתפארת, כילד שעות הייתי מבלה במטבח
לידה, חווה את הריחות והטעמים.
אימא לא הייתה שמרנית, הבישולים שלה הקיפו את כל העדות, כך
נוצרה אהבתי לבמיה, יש כאלו שכלל לא טעמו ממנה.
כשאימי ואבי היו נוסעים " להבראה" הייתי אני זה שמופקד על
המטבח, כך לאט לאט עם השנים זה התפתח והטעמים משתבחים והולכים
בקדרה.

בשנים האחרונות המסך החליף את הים והחולות שננטשו מזמן,
עולמות חדשים, מידע, בידור וכן הכי חשוב, חברים או ליתר דיוק
חברות או חברותא. העולם החברתי הולך ומתרחב ואני אוסף שם
חוויות והכרויות. אבל המסך הזה זכוכית, ולפעמים אף שפורצים
מהזכוכית נפגעים ולפעמים חווים חוויות שנשכחו עם השנים.
זמן גנוב אני קורא לזה, אבל זמן נמדד בשעות, שעות בודדות של
חוויות בלתי נשכחות, אנרגיה מזוקקת.

עמודי החצבים מראים את השעה כמו שעון השמש שם בגן הנדיב
בזיכרון ושעות היום מתחלפות לשעות הלילה, חושך השעון הפסיק
לפעול.
מחר בשעה הזו בחצות שעון אחר יתקתק, ספרה תתחלף.

15.9.2006