הבנתי שהסוף קרב.
אין עוד מה להפסיד, במי לפגוע, את מה לאבד.
חשבתי, מה כבר יכול להיות?
אני יכול לשבת לבד, בחשיכה, לחכות, לתהות...
מה אני אשיג בכך?
רק מחשבות טורדניות ולא רצויות על עולם קר ומנוכר... על צדק לא
צודק ועל אנשים שהם לא בני אדם.
זה לא מה שרציתי.
כבר מזמן הבנתי, שאת המשמעות שאני מחפש, במקום הזה... במצב
הזה, אני פשוט לא אמצא.
אז העדפתי לחכות.
אבל רציתי מישהי, מישהי שאולי תעניק עוד משמעות, שאולי תעזור
לראות עוד נקודת מבט...
מישהי שתהיה קרן אור.
וישר חשבתי עליך.
כבר הרבה זמן שאני רוצה אותך, את אולי יודעת, אולי לא...
זה לא ממש משנה.
גם ככה במציאות הזאת, בזמן הזה... אני בחיים לא אאזור אומץ
להגיד לך.
אני רואה אותך כל פעם, וכל פעם מחדש מתפעל מיופיך. בולע רוק
כשאת צועדת לכיווני, מחבק אותך ונושק ללחייך, כשליבי מת
בקרבי...
אני מנסה להבין מה את חושבת, אולי זה אני שם במחשבות האלה שלך,
שלא מוצאות מנוח...
רק היום סיפרת לי, כמה את משתוקקת לאהבה. כמה היא חסרה לך מאז
ההוא שהלך.
כמה את מתגעגעת אליו.
אליו? למה אליו אני מנסה להבין.
אני בטוח שמה שהוא נתן לך אני יכול לתת לך גם. ואף יותר. אני
משוכנע בכך לחלוטין.
אבל דברים לא עובדים ככה, לצערי.
את אומרת לי, שופכת את ליבך... איך עוברים עלייך לילות לבנים
בחיפוש אחר משמעות. אבל גם את, בדיוק כמוני, יודעת שאת המשמעות
לא תמצאי. אז את מחפשת את האהבה שתיתן לך מעט מן המשמעות
הזאתי. אני מקשיב לך, נותן עצה ומנסה לעזור... ובאותו הזמן
מקווה, אומר תפילה חרישית בלב, שתפסיקי לחשוב עליו, ותביני
שאני כאן.
אני יודע שלעולם לא תביני, מה הרגשתי כשראיתי אותך מנשקת אחר.
מחייכת את החיוך המתוק והתמים הזה למישהו אחר.
ואני שמח על כך. אני לא רוצה שתדעי את הרגשות האפלים שחבויים
בתוכי, מייחלים שתפגעי ממנו ותביני היכן מקומך. הרגשות ששמחים
כשאת בוכה, כדי שתבואי לבכות על כתפי שלי.
הרגשות שלי... כבר מתו מזמן.
אני כבר לא בנאדם, רק צל מהלך של מחשבה... ותהייה...
הפסקתי לחיות כשמתי בפנים.
כשהרגשות שלי כבו, בגללך, בזכותך.
כשהבנתי שלא אמצא עוד משמעות בעולם הזה.
כשהבנתי שאת, קרן אור שלי, תהיי שלי רק בחלומותיי המתוקים
ביותר.
אור השמש נראה כנעלם, הימים נראו כי נעשים אפלים יותר ויותר...
המוזיקה נעשתה קודרת והטעם נהיה תפל...
אין יותר משמעות.
הפסקתי לחיות ביום שמתת, ביום שמתת בגללי.
ביום שאיבדתי שליטה והרגתי אותך בזרועותיי, בידיי שלי.
אני זוכר איך חנקתי אותך, אבל הם מעולם לא גילו שזה אני.
לא הרבה זמן עבר מאז, אבל מאז אני כבר לא אני.
אני צל של אדם, קליפה ריקה מהלכת...
מאז הבנתי שהסוף קרב...
כעת כשישבתי על קברך ביום חורף קודר, ובכיתי לפני אלוהיי,
כשהתחרטתי ונקרעתי, בגלל מה שעשיתי...
כבר ידעתי שהסוף שלי קרב.
חיי היו ריקים בלעדיך, אז החזרתי אותם בשבילך.
ביום שהרגתי עצמי על הקבר שלך, בגללי, בגללך...
היה זה היום המאושר בחיי,
היום שבו סוף סוף התאחדתי, איתך,
במותך.