נכתב לאחר כיבוי אורות.
לא מומלץ לקרוא לפניו.

אל תתהפכי. יהיה מה שיהיה, אל תסתובבי לשם. כשאנשים מסתובבים
ביום הם יכולים לראות אנשים אחרים שמסתובבים לראות אותם. הם
יכולים לראות ציפורים והם יכולים לראות שמש. ביום, הם יראו כל
דבר שיתחשק להם. בלילה, בלילה הם יראו אותו.
אסור לך להסתובב. אולם אם לא תסתובבי, הוא יהיה שם. ואם
תסתובבי, הוא ייעלם. אם תסתובבי הוא יתפוס אותך בשיניו החדות
ויתקע אותן עמוק בתוך הבשר שלך, והמחשבה האחרונה שלך תהיה,
"למה הסתובבתי?". אין לו פנים, אולם יש לו עיניים ויש לו אף.
עם האף הוא מריח את הפחד שלך לפניי שאת עוצמת עיניים. הוא
ניזון מהחשיכה ושותה את הסיוטים שלך, הוא עוקב אחריו עם
העיניים שלו, אדומות מאימה וחמדניות. הן חודרות לתוך מראות
מעולמות מקבילים ועולמות חשוכים יותר מהחשכה שנמצאת אחרי תת
המודע שלך כשאתה נרדם, בנקודה שהמוח מתנתק מהגוף ונותן לו לנוח
ולצבור כוח לאור היום, לאחר שעות נצחיות כמעט של חשכה, מתי
שהצייד מתחיל. של מי? לא מפלצת, לא גוף אנושי. ידיים ארוכות,
מגיעות עד לברכיים, נשמה קרה, חסרת נקודת אחיזה, חסרת תוכן.
הוא יעמוד בקצה החדר שלך, יביט בך כל הלילה אם צריך, יתקרב כל
פעם שאת מנסה לשכנע את עצמך שהוא לא שם. הוא יתקרב, את מרגישה
שהוא יתקרב, את יודעת שהוא מתקרב. את יודעת שאם צריך הוא נעלם,
אולי רק בשביל תחושת הביטחון הזאת, שמחזיקה אותך בשרשרת עבה
ועדינה כאחד, השרשרת שנכרכת סביבך אחרי שאת מסיימת את תפילת
הלילה הרגילה שלך ומורידה את נעלי הבית שיעמדו לצד מיטתך,
יביטו מהצד במתרחש, כשהוא מרפה את אחיזתו. את עם הגב לדלת, כמו
ג'נטלמן הוא ייכנס בה, או בחלון, אם תסגרי אותה. ואם תסגרי גם
אותו, הוא כבר יעבור מתחת למיטה שלך ויצא משם בצללים מאורכים
שיכסו אותך, ולתומך עוד תחשבי שאלו רק צללי העצים בחוץ. הירח,
הצללים של השידות והשולחנות, החיות מפרווה הנפולות שנראות
ממתינות בחשכה, מזיזות יד פה ורגל שם, ממצמצות בעין אחת
וצוחקות על יופיו של אור היום, הן כולן שלו, כי הוא השליט
הנצחי והבלתי מעורער של החשכה המציאותית והסוריאליסטית כאחת.
לאן נותר לברוח אם לא לאמונה הכוזבת שאין מפלצות מתחת למיטה,
ושמכשפות עם מטאטאים ארוכים וצפרדעים מיובלות לא קיימים
במציאות, ושיצורים עם עיניים זועמות על הניסיונות הפתטיים
להגשים את המציאות שלנו, גם במצב כל כך דמיוני כמו חשכה, לא
ממתינים לך בפינה שלך החדר, מתחת לשולחן.
הוא הוא היצור שגורם לאוזניים שלך להתחדד כל פעם שמשב רוח נכנס
דרך החלון ומרעיד את העיתון הזרוק, הוא הצעדים על העלים למטה
בחצר, או ביער, לפני שאבודים מגלים את משמעות המילה איבוד, הוא
הצמרמורת שיש לך כשאת שומעת משהו מחריד, והבריחה שלך לא תעזור,
כי גם בנקודות השפיות הכי גבוהות שיש לנו, הוא נמצא בכל מקום.
הוא יעמוד בפינת החדר מצידו כל חייו, או שמא - חייך, והוא
יקשיב לכל טפוף רגליים וכל נשימה וכשמגיע השיא, הוא גם ישים את
ידו על כתפך ויחכה שתסתובבי, כי רק לזה הוא מחכה, שתסתובבי. אם
לא תסתובבי הוא יהיה שם, ואם תסתובבי, הוא ייעלם. אבל עצם
קיומו שלו, היא שמגרה אותנו להתחבא מתחת לשמיכה, להסתיר כל
איבר וכל אצבע, לקוות שאם תנשמי מספיק חלש הוא לא ישים לב
שהגוש מתחת לשמיכה נמצא שם. אם אלוהים נתן לנו הגנה, הוא נתן
לנו אותה דרך תמימות ואמונה, ודבר מלבדם לא יעזור. התקווה מתה
יחד עם החלומות, ומלחמות וחושך תפסו את מקומם של הדברים הטובים
שקורים לאנשים יחד עם אהבה ושלום. אדם בוחר בחייו אם לוותר על
התמימות שלו - ולא, זו לא שטיפת מוח על ילדות אבודה - או
להיפרד משלום מהתחושה שמציפה אותך כשאתה מנסה להבטיח שכשאתה
שוכב בלילה במיטה שלך, אתה באמת ובתמים לבד.
האמת היא שאתה אף פעם לא לבד, כי זה כמו בסרטים המצוירים עם
השטן והמלאך על כל כתף, המצפון האובד והחלום השאפתני נלחמים זה
מול זה, ככה זה גם הפחד מול ההיגיון, שגם הוא אף פעם לא היה
בריא, הרי הוא זה שהביא את הקץ לאותה תמימות ששומרת עלייך כשגם
ההיגיון נעלם. הפחד לא צריך היגיון בשביל להופיע, ובשפה קלילה,
הפחד קורע את ההיגיון מכות.
הפחד מחכה לנו מתחת למיטה כל לילה והוא תמיד ישמע את הנשימות
שלנו, גם אם ננשום הכי בשקט שאפשר, וגם אם לא נשום בכלל, הוא
יישאר הצל של הבית, הצל של המיטה, הצל של החלון והרגשות שנשרפו
לכל בני האדם כבר מאז שנולדו. הפחד והרצון הם המניעים את
האדם.

אין לי שום מניעים נסתרים, הכול גלוי.