שמאל
ימין
שמאל.

שמאל
ימין
שמאל.

שמאל
ימין
שמאל.

המסדר יעבור לדום, עמוד דום!

מאחורי המעקה שסביב חלקת הקבר עומדים חיילים עם כומתות על
הראשים ומבטים כבויים.
שישה חיילים צועדים עם דמעות בעיניים, נושאים ארון קבורה עטוף
בדגל ישאל. מאחוריהם המשפחה הקרובה. קודם האבא, אחריו האמא
שמחזיקה יד קטנה של ילד קטן בן 7 שלא ממש מבין איפה הוא נמצא.
אחריהם סבא וסבתא, ודודים, וחברים. ששת החיילים מניחים את
הארון על האדמה ההרואית והמחוללת של בית הקברות.
מישהי זועקת בכאב שמזעזע את השקט הנורא שעוטף את המקום, כניראה
חברה שלו.
אמא שלו עומדת עם משקפי שמש גדולות ושחורות ולא זזה. כל הבכי
שלה עצור בפנים, מעכשיו יש לה את כל החיים לעשות את זה.

החיילים האלה, שנראים כל כך קרביים עם נשקים מקוצרים וכומתות
שחורות של שריון פורצים בבכי כמו ילדים קטנים וחלשים אחד על
גבי השני. קצין מחבק איזה חייל שכמעט מתמוטט, כניראה המפקד
שלו. בבתי קברות אין דבר כזה מפקד. אבא שלו מלמל משהו על
הביזיון והכאב וכל החרא הזה. אבא שלו. קובר אותו. זה לא
הגיוני. זה... אסור. אמא שלו עדיין עומדת עם המשקפיים, לא זזה.
עדיין.
זה אמצע אוגוסט וחם נורא, ויש יותר מידי אנשים במטר מרובע אחד
שסכינים קטנים דוקרים להם את הלב.

הרב חותך את הצווארון לאבא ולדוד, אומר קדיש, אומרים אמן. אמא
שלו עדיין לא זזה.
שלוש יריות משמונה נשקים.
בדרך כלל דוד שלו מגמגם כשהוא מדבר, אבל כשהוא מקריא את ההספד
שלו הוא מושך את זה חלק, עם כל הבכי והכל. מקריא גם ברוסית וגם
בעברית. הספד פיוטי משהו, אבל כל כך אמיתי. אולי בכל זאת הם לא
סותרים זה את זה.
החבר הכי טוב שלו גם מקריא משהו. אמנם המילים פחות מפוצצות,
רואים שספרות רוסית מעולם לא הייתה הקטע החזק שלו, אבל זה ילד
שמדבר על המוות של החבר הכי טוב שלו, של הנפש התאומה שלו
ושלושה רבעים מהלב שלו. וזה הכי כואב בעולם.

השמש לא רוצה לשקוע והיא יוקדת, כמו זונה, גם בשבע בערב.

אמא שלו לא זזה.

היא אף פעם לא חשבה לעומק למה קוברים חיילים בתוך ארון. היא אף
פעם לא חשבה לעומק על מוות או בתי קברות, או חיילים שמתפוצצים
בתוך טנקים באופן כללי. מהיום שהוא התגייס היא הפסיקה להרשות
לעצמה, גם אופציונלית.
איך קברו אותו שם, איך יודעים שזה הוא בכלל? הרי לא נשאר מהגוף
שלו כמעט שום דבר. אומרים שגופות שלא נשאר מהן דבר, קוברים
בדים שספגו את דמן, לפעמים גושי חול בוציים, מאדימים.
אז זה מה שיש שם, בארון המסחרר הזה. בוץ מהול בדם של ילד.

זה נגמר, חלק מהאנשים נושמים לרווחה והלכים הביתה. הקצין שחיבק
את החבר שבכה מפלס את דרכו בין האנשים כדי לנחם את האב.
החיילים עם הכומתות השחורות צריכים ללכת, יש אוטובוס מחוץ לבית
הקברות שמחכה לקחת אותם חזרה לבסיס, או להילחם. תלוי מי יכול
כרגע לעשות מה, והאמת שגם זה לא כזה משנה.
כולם מתחבקים ובוכים ומנחמים אחד את השני, אנשים מתחילים
להתפזר והשמש מתחילה לשקוע. כמה דקות אחרי זה השקיעה הכי עצובה
בעולם ממצה את עצמה ומשתרע חושך על בית הקברות. חברים קרובים
עדיין מנחמים את המשפחה. שני חיילים בודדים שנשארו מורידים את
סיכות הלוחמים ונותנים אותם ביד לילד הקטן הזה, בן 7, ואומרים
לו לשמור עליהן חזק חזק, כל החיים. מספרים לו שאלה סיכות של
גיבורים, של מפקדי טנק. הוא מנגב טיפה את העיניים עם ידיים
קטנות ושמנמנות, מחייך ושם אותן בכיס.

כולם כבר התרחקו מהקבר הטרי, התפזרו לבתים, או סתם מחוץ לבית
הקברות, רק כדי לא להיות בפנים. אבל אמא שלו עדיין עומדת שם,
בחושך, עם משקפי שמש גדולות ושחורות, ולא זזה.


     נכתב בעקבות מוות של חבר ילדות יקר.
     מלחמת לבנון השניה, 12 באוגוסט 2006