לאחר שהשתחררתי מהצבא, נרשמתי ללמוד איטלקית, מונע מרשמים
חיוביים לאחר ביקור קצר ומהנה ברומא, ביקור שחשף לא רק את ההדר
הקפוא, המונומנטאלי והמאובק של העיר, אלא גם את החן שבאופי
הפורץ, הגס-עדין והמושחת של המדינה, שהתבטא היטב בתכניות
הטלוויזיה הבידוריות, המיושנות שראינו בטלוויזיה בחדרנו בבית
המלון בערב וגם בממשלה שהתחלפה כבר מאז. לאורך רחוב דיזנגוף
הייתי מנסה לשחזר את הטבעיות של השפה הזו, שנוח ופופולארי
לאהוב, אך מה שהולם את זוהמת הרחוב הרומאית, האלגנטית, המותזת
על טיח חום-צהבהב מתקלף בטרסטוורה לא הולם את זוהמת הרחוב
הסחוטה והנסלחת מדי של תל-אביב. למרות זאת, במהלך כמה חודשים,
החלה האיטלקית להחליף את הערבית שהתרגלתי לדבר בשנים האחרונות
כשפה מלווה לשפת האם, על חשבון האנגלית. כל זה נופץ בחדות עם
עליית מהדורת המלחמה הראשונה ורבות אחריה במהלך שבועות המלחמה,
כשהערבית נדחפה מחדש לראש התור, לצורך התעדכנות בעיתונים
לבנוניים אובייקטיביים יותר ופחות, שיטוט במרחבי המידע הזמינים
כדי לקלוט רסיסי מידע אמיתיים, נטולי תיווך ותעמולה מן הצד
השני.

נהג המונית עצר ופנה אלינו בחצי סיבוב. מאה דולר בבקשה. מה?
אמא שאלה. כולנו היינו המומים מדי כדי לדבר, לא רק בגלל גובהו
המפתיע של המחיר, אלא גם בגלל הפתאומיות בה תפסה אותנו המלחמה.
מאה דולר. הנהג חזר על המחיר כאילו לא הבין שתגובתנו לא נבעה
משמיעה לקויה. אמא החלה לחטט בתיקה וכשעיניה מוסטות לעומקו של
התיק שאלה בצרפתית - אולי תעשה לנו הנחה? הסתכלתי מבעד לחלון
המאובק, לעבר נוף השדות המאובקים ומבני המכס המאובקים שסביבם
פעלו חיילים מכוסי אבק. ידעתי כי היא שאלה זאת בצרפתית כדי
לרמוז על ידי כך לנהג כי אנו נוצרים, ואם אנו נוצרים ודאי אין
לנו קשר לפרוץ המלחמה, ואם אין לנו קשר, אנחנו זכאים להנחה.
הרצתי בראשי את שרשרת הנסיבות הזו, לפיה עלינו לשלם פחות עבור
הנסיעה ועיניי נמשכו לרצפת המונית, אולי מבושה. אם אתה דובר
צרפתית כאן, מותר לך לקטר, הסבל שלך מוצדק יותר, אין לכל זה
קשר אליך ולחייך ששגרתם נקטעה פתאום. המסקנה נשללה כשהנהג ענה
לאמי גם כן בצרפתית כי אלו המחירים עכשיו ואין מה לעשות. 'אין
מה לעשות', זו תשובה ששומעים הרבה בימים האחרונים. המונית
התרחקה כשהיא מתיזה עלינו אבק וכך הופכת אותנו לחלק מהנוף.
הסתכלתי על אמא נושאת את המזוודה החדשה שקנתה לפני חודש לקראת
נסיעה לחופשה. היום, כפי שכתב כנפאני, הפכנו לפליטים.  

האזעקה הראשונה תפסה אותי בדרך הביתה. בזמן הריצה שיננתי את
ההנחיות לאזרחים לגבי מיגון - בשפה בלתי החלטית או ברורה. יש
להישאר במקומות מוגנים ולא לצאת באופן מוחלט. בשום פנים ואופן
אין ההנחיה הזו גורפת ומדובר בהמלצה בלבד. לביטחונכם האישי
כמובן. מי שרוצה לצאת לעבודה רשאי, אך ורק אם קיים מרחב מוגן
במקום עבודתו. שפתן של הרקטות פשוטה יותר - קולות נפץ עמומים
אך חד משמעיים שלא ניתן לטעות לגביהם. הפעם זה היה רחוק,
במפרץ. בטלוויזיה, שבמצבה החדש היא פתוחה באופן קבוע, אומרת
הקריינית כי הפגיעות היו קרובות למתקני זיקוק הנפט, אך לא פגעו
בהן, כך, היא אומרת, נרמז לנו כי אולי, בפעם הבאה... שפה רומזת
של טווחים, של אזימוטים, מעלות, מרחקים.
התקשורת הערבית זועקת, מתקשה לשמור על שפה עיתונאית
אינפורמטיבית ומתגייסת לגרום לעולם לפקוח את עיניו. גם הרשתות
הנייטרליות יותר פונות לסיקורים מוחלטים, חד צדדיים, מתגוננים.

אני מנסה להתגרות ומחפש בתקשורת איטלקית. העיתונים מנומנמים,
הדיווחים קצרים ולא עדכניים. לשפה כאיטלקית אין מקום במלחמה
מזרח תיכונית.

אמא מדברת בטלפון בעצבנות, בצלילים קצרים וגבוהים, היא מנסה
להשיג את אבא ואצבעותיה נעות בזריזות כשהיא מחייגת, מקישה על
מקשי הגומי במכשיר הטלפון הנייד. החיילים הסורים מסתכלים עליי
ומדברים ביניהם. מבטאם הזר בולט בניגונו המתמשך, העייף. שיחתם
גורמת לי לחשוב, מה תפקידם במצבנו החדש? האם העובדה שגירשנו
אותם מארצנו לפני זמן לא רב הביאה לנו, באופן כלשהו, לשבת
במסוף הגבול ולבקש מחסה בארצם? אולי בגלל זה הם מפנים את
מבטיהם המחויכים אליי, מעין חיוך  אירוני של שמחה לאיד. זו כבר
השיחה השלישית של אמא, משברי השיחות עד עכשיו אפשר להבין
שהדודה בסדר. היא הספיקה לברוח צפונה לפני ההפצצות, היא לבדה.
בעלה מת בשנות השמונים במלחמה ומעולם לא היו להם ילדים, היא
לקחה את סבתא אתה. ניתן לסקור את כל החדר בקטן במסוף הגבול
במבט אחד. הוא לא כולל יותר ממה שדרוש - שולחן כתיבה עם שני
טלפונים מונחים עליו, כסא משרדי ושני כסאות מעברו השני של
השולחן, דגל סוריה ודיוקן הנשיא, מאוורר, כיור, מקרר קטן ומדף
עם ספלים, קפה וסוכר, טלוויזיה. בטלוויזיה קריינית אמריקאית
מדברת מבירות, לא רחוק מהבית, אך עדיין במקום שלא ניכר בו כי
הוא שדה מלחמה. זהו לב האזור הנוצרי והעדות היחידה היא עמודי
עשן דקים ברקע העיר. חם לי וזיעה מתחילה להיקוות לאורך הרקות.
משהו לשתות? שואל אותי לפתע אחד החיילים, אולי בבדיחות, אולי
בהשפעת הטלוויזיה, באנגלית.

קרוב למיליון אזרחים שרויים כמעט שבוע בפחד ובחרדה קיומית,
אומר הקריין. בלבנון, כחצי מליון פליטים נותרו ללא בתיהם.
בינתיים, לאורך הטיילת עשרות כתבים זרים מחכים לעלות לשידות,
מתלוצצים, צוחקים, מדברים בשקט, מרצינים, שותים קפה ובירה
ומספקים סיבה לבתי המלון לא להתייאש לחלוטין. בצעידה לאורך
הטיילת הקצרה ספרתי חמש שפות שונות המתארות כולן, שפה אחת. אם
ובת, תיירות, נשענות אל הגדר ומשקיפות אל המפרץ, מצלמה תלויה
על כתפי הבת. הן מדברות בשפה בהירה, בלונדינית, קרירה שאינה
מתואמת לקצב השפות במזרח התיכון. הן לא מסתכלות על שיירת רכבי
רשתות החדשות לא על הדגל שנתלה בחופזה, בפרץ של פטריוטיות, על
גג אחד הבתים ולא על העשן העולה מהמפרץ, אלא על הים. בשבילן
הים הבהיר הזה, השטוח והחם הוא הפלא והעניין.

אנחנו במונית שנייה, בדרך למלון דרכים, את אבא נפגוש כבר שם.
הנהג הסורי דורש מחיר גבוה אפילו  יותר מחברו הלבנוני, אבל כאן
אנו זרים. כאן אנחנו לא יכולים להתמקח ללא קשר למוצאנו או
דתנו. אמא מוסרת לנהג את הכסף ולפני שסוגרת את הדלת, מסננת
לעברו התחלה של משפט הטפת מוסר על אובדן הסולידאריות הערבית אך
הוא נוסע לפני שהיא מסיימת לדבר. היא נתקפת גל של בושה ומניחה
את המזוודה על האדמה. בואי נכנס למלון. היא מסתכלת עליי מבלי
לענות. לפתע היא מתיישבת על המזוודה, מכסה את פניה בכפות ידיה
ובוכה, מסתכלת עלי כאילו אינה בטוחה אם זו הדוגמה הראויה שעליה
להציג ברגע זה וממשיכה לבכות. יובלי צבע נקווים סביב ידיה
ותוחמים אותן בקו מתאר של איפור שלא עמד בפני דמעותיה ולאחר
מכן מטפטפים  על המזוודה, מכתימים בנקודות את האותיות הזהובות
המסולסלות המעטרות את כיסוי המזוודה, אותיות מקושטות עמוסות
פיתוחים וקישוטים, כאילו נושאות על גבן פאר של עידן שלם,
אותיות היוצרות את הכתובת 'תוצרת איטליה'.

לאחר שהדי קולות הנפץ מנפילות הרקטות האחרונות היום נספגים
בעשן העולה מהאש שניצתה בדופן ההר, אנשים מתחילים לצאת לאט
מבתיהם כהודאה על התרגלות לחיים החדשים. בין גלי הסירנות הבאות
ומתרחקות, השמועות הנוראות על הנפגעים מתחילות להגיע ולאחריהן
הדיווחים המפיגים את השמועות ומצמצמים את מספר הנפגעים. גם
הפעם אני נתפס בחוץ, למרות ההנחיות, ועובר במהירות קבוצות של
עוברי אורח מתגודדים בקבוצות. המלחמה הטילה אותנו עמוק לתוך
עיסוק כפייתי בהווה כשהעבר מונח כנקודת ייחוס. על העתיד לא כל
כך מדברים. היא גם הגדירה את אוצר המלים שלנו והבליטה את
הניגודיות בין השפות. הערבית והעברית שנולדו יחד והתפצלו ממקור
זהה נראות כאילו אין רחוקות מהן, וכל אחת מחזיקה בכוח, כבשמלה
של אם, בשפה אחרת, זרה, פטרונית - אנגלית, צרפתית, וכל אלה
מתכנסות יחד בחסות האיטלקית הרומאית כדי למצוא שוב את הדרך
לאיחודן או לפירודן המוחלט.  

השפתיים הן אלה המעניקות לשפה את החופש לאחר שנולדה בתוכנו,
בגרון, בחך, בשיניים, בלשון. בעיתון תמונה של ילדה פליטה
לבנונית יושבת יחד עם אמה בצד דרך עפר. הן אינן דוברות שפת
פליטות מטבען, עד אתמול הן דיברו בשפות העולם. שפתי הילדה אינן
נראות כהמשך של עור הפנים, הן בוקעות מהן בהתרסה בצבע אדום
הבולט בניגודו לעור הפנים הבהיר. לידן נערים בשפתיים חשוקות,
מכווצות, נושאים דגלים ותנועותיהם חריפות וחדות. תושבי הצפון
הנראים בעמוד ממול יושבים במקלט עם תינוקותיהם, אינם בקיאים
באוצר המלים של המלחמה, של הפחד והמחבוא, הם דוברים שפה זו רק
כמה ימים, אך הם כבר מיטיבים לדבר בה ובלי לשים לב, שפה זו
משתלטת על אורח החיים ומייצבת את עצמה כעיקרית, ביטוייה
האלימים משתלטים וחודרים לאוצר המלים ויחד עם זאת נכנסים לחיים
בדרכים נוספות - תנועות הגוף, יצירות הביטוי, האמנות והופכים
למרכיבי שפה חדשה וזמנית - שפה של הווה, אקטואליה, אשר הופכת
במהרה לקבועה. העיניים הן אלו אשר מולידות ויולדות את השפה. הן
אלו שקולטות ומגיבות לעולם וגורמות לשפתנו להיווצר ולהתגבש
לפני שתזכה לצאת לחופשי. עיניים ושפתיים הן סמלי כל השפות
השונות בעולם, הן האיברים המעניקים להן חיים, אין הן שונות
מאדם לאדם.