פרוזה היקרה,
לא עושה עניין מקלישאות וחרוזים,
היא בוחרת בברירת מחדל של סיפורים מהחיים.

ואילו השירה,
על כתיבה קולחת ומדוייקת לא מתפשרת כלל,
היא מחייבת ופוסעת לעבר סוג היכל מטופח ובנוי כהלכה.

וכך מנסות השתיים, ליצור בשמי קטעים,
חלקם מבורכים ואחרים גורמים בחילה.

ואני,
דורכת בין שתיהן,
על שבילי נפש המנסה
לעשות דרכה על חלוקי תהומות מתכתיים, נוצצים.

בקבוקים רחוקים מהישג כפות ידיי,
קוראים לי לחזור,
ואני בשלי מנסה
ליצור ללא טריגרים עלובים,
ללא בנדקטין,
ללא חומרים משפרים.

הטעם והריח חבויים עמוק תחת תקופה שנגמרה,
בר קפוא, כוס אולדפאשן שבורה,
אישה משועממת וקבורה,
מילה פשוטה,
ומחילה.