כלום לא אותו דבר יותר,
הכל שונה כל כך,
כל הדברים המשמעותיים,
כבר איבדו את משמעותם,
חוץ ממך.
ואתה,
בחרת שלא להיות כאן יותר,
אני לא מבינה,
אני מבולבלת,
אני כל כך רוצה להאמין,
להאמין לך, או לכל השאר,
כשאתם כל הזמן אומרים לי:
"יהיה טוב בסוף,
יהיה בסדר"
אבל אני,
כבר כל כך מכירה
את כל השטויות הרגילות שאומרים,
כשמנסים לנחם...
אז מה אפשר להגיד?
אולי אותי,
אי אפשר כבר לנחם,
אני,
כבר מכירה את הטריקים,
לצערי
יותר מידי מקרוב.
אתה,
גרמת לי להכיר אותם.
כלום לא אותו דבר יותר,
הכל שונה כל כך,
כל הדברים המשמעותיים,
כבר איבדו את משמעותם,
חוץ ממך.
אז כן,
כמה צפוי מצידי,
יושבת כבר יום שלם
ובוכה,
כמו תמיד,
בוכה עלינו,
שכנראה,
כבר לא יהיו יותר אנחנו,
לעולם.
אז אני בוכה,
בוכה,
כי רע לי,
כי באמת שממש לא טוב,
אני כבר לא יודעת,
מתי להאמין ומתי לא,
ואני כבר כל כך רוצה
לוותר,
לוותר עלינו,
עליך,
אבל משהו עוצר אותי
מלעשות את זה,
משהו כובל אותי
ולא עוזב.
כלום לא אותו דבר יותר,
הכל שונה כל כך,
כל הדברים המשמעותיים,
כבר איבדו את משמעותם,
חוץ ממך.
דמעות שורפות,
זולגות לי,
מהלב,
אל הלחי
וישר משם, אל הדף.
למה?!
למה אני כל כך, אוהבת אותך?
אוף איתי! |