בחור נתקל בבחורה. זה יכול לקרות בבית קפה, אצל חברים,
באוניברסיטה, במסיבה, לא משנה. הבחורה מוצאת חן בעיני הבחור.
בשלב הראשון הוא צריך להרשים אותה, משימה לא קשה במיוחד אם הוא
נאה ובעל ביטחון עצמי. המשימה הבאה היא להתחבב על חברותיה. הוא
לובש את הבגדים הנכונים, מדיף את הריחות הנכונים, משלב היטב
בין רגישות לשנינות, משאיר טיפ נדיב למלצר, ומסמן וי גם ליד
השלב השני.

השלב הבא - להקסים את ההורים שלה. ארוחה משפחתית. סטודנט
למשפטים שמחמיא לפשטידת החצילים תוך כדי שהוא מגלה בקיאות
בפוליטיקה ושוק ההון מדלג בקלילות גם מעל המשוכה הזאת.

באגדות הם היו חיים באושר ועושר עד עצם היום הזה, אבל במציאות
יש לה כלב. לכל הבחורות בעיר הגדולה יש כלב, או לפחות ככה זה
נראה. וכלבים לא מתרשמים מהאינטיליגנציה שלו, גם לא מהחביבות
שלו או מהגוף החטוב, ואפילו הקלווין קליין שלו לא מרשים אותם.
הם פשוט לא אוהבים אותו, הכלבים.

את ליהי הכרתי באוניברסיטה, הסטודנטית הכי מתוקה במבוא לדיני
נזיקין. כשבאתי לאסוף אותה בערב, ג'וני נבח בטירוף. קשה לו עם
זרים, אמרתי באינטונצית היש-לי-דוד-וטרינר-ואני-מבין-בכלבים.
הוא יתרגל אלייך, ליהי חייכה. כן, אנחנו נהייה חברים טובים, אה
ג'וני, ניסיתי גם אני לחייך, אבל הוא רק המשיך לנבוח, מעביר לי
את המסר תשכח-מזה-אין-לך-סיכוי. שבועיים הצלחתי להתחמק ממנו.
ליהי הייתה מקסימה, החיים היו יפים, אני הייתי מאוהב. בפעם
הראשונה ששכבנו אצלה בדירה, אגב היה מצוין, שכחתי את החולצה
הכי יפה שלי בסלון. בבוקר היו רק שאריות בד, וכלב אחד מחייך את
חיוך הניצחון המוכר. ברחתי הביתה לפני שליהי תגלה עד כמה ג'וני
שלה מתעב אותי. שבועיים נוספים נפגשנו בכל מקום, רק לא אצלה
בדירה. ליהי אהבה אותי, החברים שלה אהבו אותי, ההורים שלה אהבו
אותי, ורק ג'וני המשיך להשתולל כל פעם שבאתי לאסוף אותה.

חגגנו חודש להיכרות. מסעדה איטלקית, נרות, יין, ליהי מקסימה
מתמיד, והשיחה הבלתי נמנעת. אתם חייבים להתרגל אחד לשני, היא
חייכה אליי, מלקקת טיפת יין מהשפה העליונה שלה. אני ידעתי שאין
סיכוי, אבל החיוך שלה המיס, והיין שיכר. חזרנו לדירה שלה,
ישבנו בסלון, ג'וני היה שקט, אבל במבט שלו כבר קראתי שזהו השקט
שלפני הסערה. שתי שניות אחרי שליהי חיבקה אותי, ג'וני נשך
אותי, ולא הירפה, וזה כאב, ובעיניים שלו היה כתוב
באמת-חשבת-שיש-לך-סיכוי-מולי-?-!. ליהי סגרה אותו במרפסת, אני
ניגבתי את הדם מהרגל שלי, ושתקנו. מה כבר יש להגיד. לא זורקים
כלב לרחוב בשביל בחור, אפילו אם אוהבים אותו, את הבחור.

בדרך הביתה הדמעות התערבבו בזכרונות. הייתה נועה, ג'ינג'ית
משגעת, שגידלה את אוסקר הפודל הרגזן, והייתה טלי, השכנה
השמנמנה שתמיד חייכה אליי, עם בולי הגולדן רטריוור העצבני,
והגר ותיאו, ושלי וג'לי, רעות ופיטנגו, וליאור עם דץ ודצה (דץ
דווקא חיבב אותי, אבל דצה נבחה וגם נשכה לכל מי שעוד מאמין
בפתגמים). שוב ושוב המסלול הקבוע, בחורה מקסימה - כלב עוין -
לב שבור.

עברו חודשיים. מגדלי עזריאלי, קומה 42. אני נכנס למעלית, בדרך
הביתה,  אחרי ראיון עבודה בקוסובסקי-זלצר-כהן. בתוך המעלית
בחורה יפה בוכה. שתיקה נבוכה. אין הרבה מה להגיד לבחורה בוכה.
היא מסתכלת עליי, יש לה עיניים חומות גדולות, מדהימות. הכלב
שלי מת היום בבוקר, היא אומרת, וזרם הדמעות מתגבר. אני מחבק
אותה, לא יודע מאיפה היה לי אומץ. זה בטח מאד קשה, הוא בטח היה
לך כמו אח, כמו ילד, אני אומר בשקט לתוך העיניים החומות
המדהימות. אני כבר יודע איך זה ייגמר, אבל איך אפשר לעמוד בפני
העיניים שלה.

הצעתי לה טרמפ הביתה, אבל בסוף מצאנו את עצמנו מטיילים על שפת
הים. קצת מפטפטים, הרבה שותקים, נעים. היא סיפרה לי שכל החברות
שלה אמרו לה לאמץ כלב חדש, שיעזור לה להתגבר, אבל היא חושבת
שלמג'יק אין תחליף. אני כמובן הסכמתי איתה. אחרי שבועיים עברנו
לגור יחד. חצי שנה אהבנו והיינו מאושרים ואהבנו, עד שיום שישי
אחד נכנסתי הביתה, והבחורה שכל כך אהבתי קפצה עליי עם העיתון,
פתוח בעמוד עם המודעה של תנו לחיות לחיות. רקס, לברדור קטן
ומתוק עם עיניים חומות מדהימות ביקש שם בית חם לחורף. ניקח
אותו, היא שאלה/אמרה. אני ידעתי איך זה ייגמר, אבל המבט
בעיניים של רקס, איך אפשר לעמוד בפניו.