[ ביית אותי ]   [ עדיפה ]   [ עזרה ]  [ FAQ ]  [ אודות ]   [ הטבלה ]   [ דואל ]
  [ חדשות ]   [ אישיים ]
[
קול-נוע
]
 [
סאונד
]
 [
ויז'ואל
]
 [
מלל
]
 
New Stage
חיפוש בבמה

שם משתמש או מספר
סיסמתך
[ אני רוצה משתמש! ]
[ איבדתי סיסמה ): ]


מדורי במה








חצי מהחסכונות הלכו על המרפסת החדשה. שתהיה יפה, אמרת. שיראו
כולם. ראו כולם, בטלוויזיה. רק אתה כבר לא ראית. הגיע שמאי
היום, העריך אותה בגרושים. לא היה לי כוח להתווכח איתו. כסף,
מה הוא משנה? תמיד אמרתי לך שאתה מגזים בחמדנות הזאת שלך, אבל
לא רצית להקשיב.

בהתחלה, פעם, היית רגיש ועדין. הרגשתי מיוחדת, אחת עם מזל. אבל
מאז שהתרגלת, התחלת לקחת אותי כדבר מובן מאליו. כעסתי עליך
הרבה, אתה יודע? הערבים שנשארת בחוץ, משחק שש בש עם הבטלנים של
השכונה כדי שלא תצטרך להעביר איתי ערב של שתיקה.
חזרת כשידעת שכבר הלכתי לישון, ואני שיתפתי פעולה. מתחת לשמיכה
שמעתי את סיבוב המפתח במנעול ודלת המקרר נפתחת וצחצוח השיניים,
קצר ומדויק. פעמיים למעלה, פעמיים למטה, קדימה, אחורה. יריקה
ונגמר. נופל שדוד בצד שלך ונרדם בשניות. ואני הייתי נשארת ערה
עוד שעות ארוכות, בוהה בתקרה וחונקת דמעות. עד שגם אני
התרגלתי.
למטה ברחוב האנשים של העירייה מפנים את ההריסות, הביאו לנו
תרומות מכל מיני מקומות, אני יודעת שאתה לא אוהב את הדברים
האלה, אבל כבר לא נשארה בי הגאווה שלך, לא נשאר הזעם. לי זה
דווקא נחמד, תשומת הלב הזו. הם מחייכים, מציעים עזרה, דואגים.
נכון, עוד חודש ייעלמו, אבל למה לא לקחת מה שהחיים מציעים
עכשיו? מספיק הם לקחו ממני, לא?
אתה כועס? תכעס, תכעס. תראה שעוד אכפת לך. קדימה, תגיד את זה -
"את מביישת אותי עם ההתנהגות שלך. מה יאמרו בעיר?" יאמרו זאת
מסכנה זאת. אלוקים התאכזר אליה. לקח לה את מי שהגן עליה, שדאג
לה.
העציץ המטפס של הסלון מת מהתייבשות במלחמה, או אולי התאבד מרוב
בדידות. כל החודש הזה של ההפגזות, כשהייתי אצל אמא במושב,
דאגתי לו. "סתם עציץ", אמרת, "נקנה לך אחד חדש". מהחתונה הוא
היה. מהחתונה. אתה זוכר בכלל? אחי הביא אותו, אמר שצמחים בבית
עושים אווירה טובה, מרעננים את האוויר, את האהבה.
העיקר מה, את הטלוויזיה היית חייב לחזור להביא. שלא תצטרך לדבר
איתי מחוסר ברירה. "אתה משוגע? מלחמה עכשיו. תישאר".
"מה את מבינה, את?"
מה אני מבינה? לא מבינה כלום, תאמין לי. כלום. טקס יפה היה לך,
היית גאה לראות. בא הרב, דיבר ממש יפה, באו החברים. אני לא
רציתי לדבר. אמרו "היא בהלם, לא יכולה לקלוט". מה יכולתי לומר?
לדבר אליך מילות געגועים אחרי 20 שנה של איפה האוכל לעבודה
ואני קופץ לרגע לקפה, תלכי לישון. אני אשטוף.
"אני אשטוף". הרגשת ממש מתחשב כשאמרת את זה. תמיד הייתי שוטפת
בעצמי, מונעת ממך את התענוג המזויף הזה. יפה בחוץ היום. מזג
אוויר מושלם לטיול. "בפנסיה", הבטחת, "מיד איך שתתחיל הפנסיה,
אני לוקח אותנו לטיול בכל העולם, איפה שרק תגידי. פריז, ניו
יורק, לונדון. אבל אל תציקי לי עכשיו. אנחנו צריכים את הכסף
בשביל המרפסת".
אתה מרוצה עכשיו מהמרפסת שלך? איך בגדה בך, אה? בלי שום
התחשבות. לא יכלה לחכות רגע? להתמוטט שתי שניות אחר כך, כשכבר
היית בחדר המדרגות?
היית חוזר אליי כועס כולך. "את המרפסת הרסו לנו, הנבלות".
הייתה הולכת הפנסיה, היו הולכות לונדון, רומא ופריז.
"אבל אמרו שיהיו פיצויים".
"אל תהיי טיפשה. גרושים יביאו לנו, גרושים. תשאירי את הכלים,
אני אשטוף".
אף פעם לא באמת ידעת לשטוף. הייתי צוחקת עליך מבפנים, איך
שהיית מסתבך בדבר כל כך פשוט, אבל בפרצוף רציני המשכת להיאבק
עם הסבון והמים כאילו הכול בסדר ואתה תמיד יודע מה שאתה עושה.
תמיד פרצוף רציני היית. לא יכולת להודות בטעויות, עקשן כזה. אם
לא היית עקשן לא הייתי מתחתנת אתך. איך לא ויתרת לרגע. איך
סובבתי אותך, שיגעתי אותך, התלבטתי, עשיתי הצגות. אבל אתה, עם
הפרצוף הרציני שלך, אף פעם לא קנית את זה. "את יודעת שאין לך
שום ברירה", אמרת תמיד. איזו ברירה הייתה לי? איזו ברירה יש לי
עכשיו?
טיאטאתי לעצמי ריבוע קטן של רצפה בתוך האבק. אני יושבת בתוכו,
מוקפת אבנים שבורות, זכוכיות מנופצות והעציץ המת בוהה בי
ממול.
"אני בסדר", אמרתי להם, אני אקפוץ הביתה לראות מה אפשר להציל".

מה אפשר להציל?
קמה, מנערת את האבק מהבגדים, לא להיראות מוזנחת מדי שם בחוץ.
אולי אזרוק את העציץ, אז מה יהיה? לא יודעת כלום. אני לא אזרוק
אותו, לא מסוגלת. שהאנשים של העירייה יעשו את זה. אנשים טובים
יש פה. הרבה אנשים יש.







loading...
חוות דעת על היצירה באופן פומבי ויתכן שגם ישירות ליוצר

לשלוח את היצירה למישהו להדפיס את היצירה
היצירה לעיל הנה בדיונית וכל קשר בינה ובין
המציאות הנו מקרי בהחלט. אין צוות האתר ו/או
הנהלת האתר אחראים לנזק, אבדן, אי נוחות, עגמת
נפש וכיו''ב תוצאות, ישירות או עקיפות, שייגרמו
לך או לכל צד שלישי בשל מסרים שיפורסמו
ביצירות, שהנם באחריות היוצר בלבד.
להפליץ זה
לגיטימי!

אני בטוחה שממש
ברגעים אלו
כמה איתנו
יושבים אפופי
צחנה מול המסך

בתאבון!


תרומה לבמה




בבמה מאז 26/5/07 13:08
האתר מכיל תכנים שיתכנו כבלתי הולמים או בלתי חינוכיים לאנשים מסויימים.
אין הנהלת האתר אחראית לכל נזק העלול להגרם כתוצאה מחשיפה לתכנים אלו.
אחריות זו מוטלת על יוצרי התכנים. הגיל המומלץ לגלישה באתר הינו מעל ל-18.
© כל הזכויות לתוכן עמוד זה שמורות ל
אליאב מייסון

© 1998-2020 זכויות שמורות לבמה חדשה