תל אביב, ספטמבר 1994.

1.
היא נסעה במהירות בין רחובות העיר הסואנים, יודעת שכל דקה
שתבזבז היא דקה פחות של שארית חייה.
כאשר יצאה מיכל שטראוס מביתה שברחוב בזל, אחזה ביד אחת בקבוק
מים שעמד סמוך לפתח הדירה, ואת תיק ה'גאפ' שלה שקנתה בשנה
שעברה בטיול ההוא עם אלינור ללונדון. היא חשבה שזה נורא
סימבולי, משום שאז בטיסה חזרה הביתה פגשה את אייל, ועכשיו היא
נוסעת לגן האירועים שעל שפת הים, לבחור את סידורי השולחן
והמפיות האחרונות, נהנית מהרגעים האחרונים של תכנון חתונתה
שלה.
אייל סטולרו היה החבר הרציני הראשון שלה, אבל למעשה היא היתה
מאוהבת בו כמו שאר הבנות במחזור שלה בתיכון שליד האוניברסיטה
בירושלים. בילדותה בשכונת בית הכרם הירושלמית, עוד היתה מיכל
מתבגרת חסודה, אבל כשהיתה כבר שבע שנים לאחר אותה כיתה י"ב
נשכחת, ותל אביבית מזה כארבע שנים, נטמאה באותה אווירת
עיר-חטאים שאפפה את העיר.
היא פנתה שמאלה מכיוון כביש החוף לחוף הים הסמוך לשפיים, וירדה
אל דרך העפר, כשהרגישה שהגלגלים של הפיז'ו הכחולה שלה מאבדים
את האחיזה והיא מתחפרת בחול.
היא יצאה מהרכב והלכה ברגל עד תחנת הדלק הקרובה, מחפשת טלכרד
לחייג לגן האירועים להודיע על האיחור. כשסיימה להתנצל בטלפון,
ראתה משאית גרר אדומה הנכנסת לתחנה, ורווח לה שתוכל לבקש מנהג
המשאית שיעזור לה לחלץ את רכבה, ולא תצטרך לטרטר את אייל לאזור
השרון.
כשנהג הגרר חילץ את רכבה, גילתה לחרדתה שנוצר נזק לגחון הרכב,
ואין מנוס אלא "לאשפזו" במוסך.

בערב, נכנסה חרש לדירתו המפוארת שברחוב רופין, אשר שיפץ אותה
בכסף שהרוויח ממשרד הפרסום שהקים, משרד שגרף כספים רבים הודות
לחברות הגדולות במשק שנתנו בו את אמונם. בסתיו ההוא "פרסום
סטולרו" היה השם החם בשוק, ומיכל, כאשת שיווק מתוחכמת של הערוץ
החדש בכבלים, שמה את התקציב הרב שברשותה אצל המשרד הצעיר.
על הדלת הופיע שמו בגאון "אייל סטולרו", ותחתית פתקית קטנה
עליה נכתב בכתב יד מרושל "מיכל שטראוס".
היא הלכה בדירה החשוכה על קצת אצבעותיה, עייפה מהיום הארוך
והמתיש אחרי שנגררה בעל כורחה למוסך וחזרה באוטובוס המאסף
משכונת מונטיפיורי מרובת המוסכים ועד ביתו.
"איפה היית?!", הפתיע אותה אור חזק שנדלק בסלון. דמותו של אייל
השתקפה בחלונות הענקיים שפנו לכיוון הים. הוא ישב שרוע על אחת
מהספות הלבנות שבחרה עבורו חברתו הקודמת בעת שריהט את הבית,
אשר הגיעו בעיקר על הטעם הטוב שלה, וקצת פחות על שלו.
"אל תשאל" ענתה, והוא לא שאל, מאמין שעבדה שעות נוספות במקום
להגיע לגן האירועים, אשר בעליו מיהר לעדכן אותו בדבר ביטול
הפגישה עמה. הם התארגנו ביחד לקראת שינה משותפת, ולמרות שהקשר
שלהם נמתח כבר על פני יותר משנה, היא עדיין הרגישה צורך להביא
עמה מעט מאוד דברים.
בתוך תוכה היא ידעה שכשיתחתנו, היא תחליף מחצית מהרהיטים כדי
לתת למקום את הנגיעה שלה.


2.
המוסך של שאול ג'רבי התמחה בדרך כלל בטיפול במכוניות צרפתיות,
אך מדי פעם הגיעו גם רכבים אחרים.
מיכל שטראוס שתתה את הקפה שהגיש לה ג'רבי בזמן שהמתינה שהפיז'ו
שלה תהיה מוכנה, כשקאדילאק אמריקאית שחורה וארוכה נכנסה אל
המוסך הקטן וחסמה את היציאה ממנו. מתוכה יצא בחור גבוה בעל
שיער שחור קצוץ, עורו שזוף משעות שמש רבות על שפת הים, לבוש
בחליפת ג'ורג'יו ארמאני שישבה בצורה מדוייקת על גופו.
מיכל בהתה בו בהשתאות, מתרשמת ממראהו, והתמתחה קלות בכסאה. היא
הרגישה שהיא נמשכת אל הזר המסתורי, תוהה אם אי פעם הרגישה אל
אייל רגשות כאלו.

היא ישבה לצד אלינור שישבה ליד החלון במטוס, כשלפתע הרגישה
שאחד הנוסעים עומד לצדה ולא ממשיך לדרכו. היא סרקה את גופו,
מנעליו האלגנטיות דרך מכנסיו וחולצתו המהודרים ועד פניו הנאות
המגולחות למשעי. הוא הסתכל בה, תר אחר עיניה הסורקות אותו,
כשהושיט את ידו ואמר: "אייל סטולרו, נעים מאוד, את בטח..."
"מיכל" קטעה אותו, נבוכה מהבטחון שהפגין.
"מיכל כמו 'ריטה' או 'מדונה'?" חייך אליה, היא בחנה את חיוכו
ואת שיניו המטופחות.
"מיכל שטראוס", הודתה בחיוך.
"יש לך ליפסטיק על השיניים" צחק, וחיוכה נמחק מיד, ידה מכסה את
פיה, מנסה לאמוד את גודל הבושה. היא מחתה את הליפסטיק, מנקה את
שיניה, והוא צחק למראה המבוהל.
היא זכרה את הצחוק מנעוריה, לא חשבה שתתקל בו בשנית. היא נמשכה
אליו וסלדה ממנו בו-זמנית, זוכרת לו את שנות התיכון ואת
ההתעלמות הכוללת שלו ממנה, ועושה לו חסד על נעוריו, נפעמת אל
מול האדם המרשים הניצב מולה.

היא לגמה את הטיפות האחרונות של הקפה החזק, מתענגת על המרירות
והארומה, מדמיינת את מכונת האספרסו שתקנה לביתם.
"הרכב מוכן" אמר ג'רבי, קוטע את מחשבותיה וזכרונותיה. היא
חייכה אליו והושיטה את כרטיס האשראי שלה, מבקשת שיפרוס את
התשלום לשלושה תשלומים שווים.
הוא נתן לה את צרור המפתחות ואת הקבלה, והיא נכנסה לרכב,
התניעה והזדחלה לכיוון היציאה, כשלפתע נפתחה הדלת שלצידה,
ולתוך הפיז'ו הקטנה נכנס הזר המעונב שהרשים אותה כמה דקות
קודם. היא הסתכלה בעינים מבעד למשקפי השמש הכהים שלה. הוא חייך
אליה, והיא שאלה: "כן, ומי אתה?"

3.
הוא הושיט את ידו ואמר בחיוך מעט מבויש "עידו הראל". היא הביטה
בעיניו והורידה את משקפי השמש, מנסה לנחש את צורת גופו, מתלבטת
אם הוא חטוב או סתם נאה. הוא הסתכל על מיכל, בחן אותה, את
שמלתה הכחולה בעלת המחשוף ואת פניה הנאים, שיערה השחור -
גולש.
"את מגיעה לדיזנגוף?" שאל, ומיכל ענתה שכן, למרות שהתכוונה
לנסוע לפגישה החשובה במשרד שלה ברמת החייל, פגישה חשובה עם
אותו משקיע אלמוני שתכנן לקנות את הערוץ.