אתמול ישבתי בחדר העירום שלך
וציירתי עננים בצבעי מים
אתה לא היית בבית
ואני לא באמת ציירתי עננים
אלא
ילדים קטנים עם שיני חלב
שטובעים
בתוך נהר של בוץ ומנסים בכל הכוח
להאבק על פיסות נשימה אחרונות
ומושיטים יד למעלה.

מה תעשה אם אבעט לך בברך הרכה
וכשתתקפל מכאב
אוריד לך שתי סטירות לחי מצלצלות
אתה תאדים
ותהיה חסר נשימה ועצבני
ובדיוק אז אתכופף אליך ואנשק
אותך?

אתה מפשיט אותי מהבגדים
באותה מיומנות שאתה מפשיט אותי מעצמי כשאני אתך
ומסתכל עליי בכזה מבט
שבא לי להקיא

שוב ושוב
אנחנו מוצאים את עצמנו
מתעוררים חבוקים
בתוך ערימה של צעיפים
ואזיקים

אתה מחייך
ואני מתעצבנת
ואתה מתעצבן שאני מתעצבנת
אז אני מחייכת

אתה מלטף לי את החיוך בצעיף
דקיק וסגול
אני אוזקת את העצבים שלך
ושנינו מתפוצצים

לו רק היית קצת פחות
המפקד שלי
הייתי מראה לך
מי החיילת הכי פגיעה במחלקה

"I'm
as
guilty
as
I can be"

כל מי שעומד
מלפניי
מצדדיי ומאחוריי
לו עומד
1
2
3...

היי, אהבה אסורה,
אתה כבר התחתנת
ואני עדיין ילדה קטנה
(אולי קצת פחות, אולי הרבה יותר)
אבל בזיכרון הבתולי שלי
שנינו מרחפים בתוך נהר שקוף,
אתה
נוצץ אליי במבט של שיכור
ממני ומאהבה

היינו אמת.
והאמת שלנו מתה,
אבל זה לא אומר שהיא הפכה שקרית.

הרמת אותי אל השמים
וצעקת שאתה אוהב
אותי,
שניצחנו ושמעכשיו זה שנינו נגד העולם

אני חושבת
שאני לא רוצה את העולם
כאויב

כמה שהשפתיים שלי אדומות הלילה,
כמה שהעיניים חומות
כמה שהעור חלק ושזוף
וכמה אתה לא יודע מה מצפה לך

"כן,
אנחנו שניים
האויב שהוא חבר"

אתה תזחל ותתחנן ותתרפס ותבכה כמו ילדה קטנה
תגיד לי שאתה לא יכול בלעדיי
שאתה לא מצליח לאכול ולישון ולחרבן
וששום דבר כבר לא מדליק אותך
ושאתה אפילו לא מצליח לאונן,
ותדפוק ת'ראש בקיר ותצעק אל השמים
תצמד לי לרגליים החשופות
ותתחנן
ותתחנן
ותתחנן
וכל הדמעות שלך יתערבבו בנוזלי דשא
כתוש

ואני פשוט אחייך
ואסתובב

עוד לא עבר שבוע
והבדידות דופקת על דלתי,
נכנסת לקפה ושואבת ממני בטיפות חומות מרות (אך ממותקות)
את האופטימיות שעוד כן נותרה בי.

היא מבקשת שאתן לה פעימה,
אך אוכלת את כל הלב
שעכשיו פועם לה ברקה
ואני ריקה.

... ואז הגיע הזמן לבחור
אם להיות אתך
או להיות אני.