"אתה יודע לעוף?" שאלתי פתאום "אז קח אותי למקום רחוק. בבקשה."
הוספתי כמעט בלחישה.
"תורכיה זה רחוק? אוסטרליה זה מספיק רחוק?" הוא שאל בתגובה.
"לא! אני רוצה למקום רחוק אחר. אני רוצה לעוף למקום רחוק ככל
האפשר, רחוק מכל מה שמוכר. רחוק מהכל. אתה יודע מה? אני רוצה
לעוף אל החופש." אמרתי ומבט חולמני נסוך בעיניי מבעד לדמעות.
"חופש? איפה זה בכלל? את יודעת איפה זה בכלל?"
"לא" השבתי באכזבה "אבל חשבתי שאתה יודע, חשבתי שתיקח אותי לשם
או לפחות תגיד לי איך להגיע. אני באמת לא יודעת איפה זה."
הוא הסתכל עליי במן מבט עצוב ואמר "ואם אגיד לך שאין מקום כזה
שקוראים לו חופש בשום מקום בעולם?"
"אז אני אשאל אותך אם היית בכל מקום בעולם שאתה בטוח שאין מקום
כזה." אמרתי קצת בכעס "ואולי, אולי זה בכלל לא בעולם הזה..."
הוספתי בשקט.
"ואולי את צריכה למצוא את המקום הזה? אולי דווקא את מכל האנשים
צריכה לצאת ולמצוא את החופש?!"
הוא אמר את זה בתוקפנות מסוימת, כאילו שמר את זה זמן רב בבטן.
הסתכלתי עליו ועברו לי כל כך הרבה דברים בראש. כל כך הרבה
אירועים, אנשים, מקומות, זכרונות חטופים. בכמה שניות עברו לי
בראש כמה שנים.
"ואם אני לא רוצה? אם אני לא יכולה? אם אין לי מספיק אומץ?
חשבת על זה שאם אני יוצאת למסע חיפושים כזה אני עלולה לאבד
הכל? לשכוח הכל? או אולי לזכור ופשוט להחליט שאני לא רוצה
לחזור. אם אני אמצא איפה זה חופש אז... למה שאני ארצה לחזור?"
"כי גם יותר מדי חופש זה לא טוב..." הוא לקח נשימה כאילו
להמשיך לדבר אך השתתק והסתכל על האדמה.
הסתכלתי עליו ואהבתי אותו כל כך. פתאום קלטתי שהכנפיים שלו
בכלל שבורות. שהוא צריך זמן כדי לתקן אותן. זמן שאין לי. אני
צריכה חופש עכשיו.
ואולי גם החופש שלו טמון בכנפיים. אולי כשכנפיים שלו יהיו
בריאות הוא ייתן לעצמו לעוף כמו שמגיע לו. ואולי כל התהליך הזה
של ההחלמה הוא זה שיגרום לו בסוף לעוף.
הכנפיים שלו נראו כאילו הן עומדות להיתלש. הן היו מרופטות
ופצועות כל כך שידעתי שאותי הן לא יוכלו לקחת לשום מקום, ידעתי
שהוא צריך להישאר כאן לבנות לעצמו כנפיים חדשות.
ואני? אני כנראה צריכה למצוא את החופש שלי לבד.