[ ביית אותי ]   [ עדיפה ]   [ עזרה ]  [ FAQ ]  [ אודות ]   [ הטבלה ]   [ דואל ]
  [ חדשות ]   [ אישיים ]
[
קול-נוע
]
 [
סאונד
]
 [
ויז'ואל
]
 [
מלל
]
 
New Stage
חיפוש בבמה

שם משתמש או מספר
סיסמתך
[ אני רוצה משתמש! ]
[ איבדתי סיסמה ): ]


מדורי במה








הערב הזה אני רטוב לגמרי
מבורבון וממוסיקה ומספר

על הצלילים אחראית הגברת צדק ותזמורת
כלי העבודה שלה ששרים
על אלוהים השונא שלא ייזון
מבשרה אם הוא כל כך שונא
אותו

על המילים אחראי ג'וזף הגדול
שכתב ספר מבוכי מלא חריצי גבינה
ומנוקד ברגעים גדולים של הבנה מפוכחת
של הקיום הדיכאוני וחסר הטעם שלנו
ולי המסקנות חדות הערב
שהרי אם אין טעם לחיים, הרי גם אין טעם
להתאבדות שתכננתי

וכל הערב אני ספוג ומרפה
וממתין לתשובות שלא באמת נוגעות לי
אבל משמעותיות להמשך ההישרדות
והאמת היא שאני מקווה שבעוד שנה מעכשיו לא אזדקק
לעבודות הבזויות בקרב חולי הנפש והמוכים




אישה זקנה אחת
עלתה למונית בה ישבתי
ושכעברה על פניי ורפרפה בשמלתה על ידי
הרחתי את ריח העור המזדקן
ואת הבושם היקר ואת המוות

אלוהים, מה שאישה זקנה אחת עושה
כשהיא עולה כך למונית, נאחזת
בתיק הקטן שלה, מחייכת בעיניים עצומות
יודעת שהסוף שלה מחכה לה
אבל עדיין מרשה לעצמה
לפלרטט ולרצות את החיים
כמו כולם

אני נראיתי הרבה יותר מת ממנה
בדרכי לראיון עבודה נוסף
אחרי מקלחת וצחצוח שיניים
ומכנסיים ארוכים באוגוסט
ושפת גוף נינוחה יחסית
ופתיחות שתגרום לסמוך עליי




אמרו אתמול ברדיו שמתו פחות תל אביבים
במלחמה הזאת
ומשהו בתוכי ניעור ושמח
כי קיוויתי שאולי בתוך המטרופולין עמוס
הנהנתנות והספרים והנשים והמוסיקה הזה
צומחת הבנה קטנה לגבי טיבו של הצבא
ולגבי זילות הגבורה המדומיינת הזו
ושאלתי את עצמי אם באמת אנשי תל אביב מאסו באלימות
או שאולי הם פשוט מתחבאים בשוחה טוב יותר
סופגים את הפגז טוב יותר
ומתים קצת פחות
או שבאמת העבירו את המאמר של לייבוביץ'
על הגבורה בין אנשי ונשות תל אביב




אני עומד לרגע בתוך ביתי
תוך שאני עסוק בניקיונו השבועי
וכשאני מביט מבעד לדלת המסורגת דרך התריס הירוק
אני מבחין בהתרחשות שעד עכשיו נעלמה ממני

לפני שבועיים החליפו לנו את המנקה הקבוע והזקן של הרחוב
באחד צעיר יותר שנראה חזק וגולמני משהו
וכשהוא מנקה את הרחוב אפשר לשמוע את הברשות המטאטא
עד לרחוב המקביל מלמטה

בכל מקרה, בשעה שהמנקה מעסיק את עצמו
עם עלים יבשים ועטיפות ארטיקים
אחת מילדות השכונה הצעירות ניגשת אליו
וממה שאני מצליח להבין בסימני הגוף ובמילים החלושות
היא שואלת אותו אם יש לו משהו בשבילה

בשנייה הראשונה חשבתי שאולי הוא מוכר גראס
(ורציתי גם אני לגשת)
אבל אז הבטתי בילדה ובתווי פניה והבנתי
שזו לא עסקת סמים כי אם עסקה
מסוג אחר לחלוטין

המנקה מפשפש בתיק שלו שנישא
על המתקן המוזר הזה שלהם עם הפח וכלי הניקוי
ומוציא משם חטיף שוקולד קטן
הילדה הצעירה לוקחת את החטיף, מודה לו בקידה קטנה
ורצה לדרכה

ואני עומד שם, מתנשף, מבחין בתנועה הקטנה שהמנקה עושה
כשהוא מוחה את הזיעה מפניו, ומנגב אותה על מכנסי העבודה שלו
ושנינו נאנחים אנחות עמוקות ושקטות
הוא על הילדה
ואני על הילדה
אני מדמיין אותם שכובים באחת מפינות החמד הנסתרות של הרחוב
ביום קיץ מיוזע ונטענים אחד כלפי השניה
ולמרות שהיא ילדה אני מרגיש שגם בה יש משהו מתגרה כלפיו,
ושברגע המכריע היא כמובן תפחד ותסרב אבל אז
זה כבר לא יעזור לה




לפעמים כשאני שומע את הרצועה serge
מתוך האלבום של the herbaliser
דבר מוזר מתחיל לקרות סביבי
ראשיתו במטבח וסופו אצלי, בראשי העבה

סירי הבישול שלי כולם נעים לאט בתוך הארון
ואם אני מטה את גופי שמאלה ממסך המחשב
לכיוון דלת החדר המשקיפה למטבח
אני יכול לראות בבירור את הסירים
קופצים במקום, ברעידה נמוכה עם וויברציה
דרך זכוכית הארון הגדולה

הכוסות נרעדות מעט
ואחרי כמה שניות כוס יין אחת גדולה
מתנפצת בקול גדול, ומעיפה את שבריה שלה
על זכוכית הארון
(מה שיוצר צליל נהדר)

בינתיים בתוך ארונות המזון היבש
קופסאות הקטניות שלי משחקות משחק גשם
וכל קופסא הופכת את עצמה לאט על צידה השני

השעועית
האפונה היבשה
המאש, הקינואה, אורז הבר
כולם מרקדים ריקוד שבטי זעיר
ואני מתחיל לגרד בחלק הימני של ראשי
בציפייה לסיום הגדול

חדר האמבטיה מצטרף להמולה ברצועה הבאה
ואני יכול לשמוע את מכונת הכביסה
מתרוצצת וממרידה
את כולם נגדי

וככה הבית שלי מסמן לי שעליי לנקות מהר יותר
ובאמת אני מזדרז
להבריק אותו בידיים חרוצות
ובסופו של דבר
כשהחפצים חוזרים לתיקונם
כשהמיטה מוצעת והרצפה שטופה
הכול שוקט
ואני מתיישב לכתוב




בכל פעם שבתי תשאל אותי: "למה?"
אענה לה:
"cus' god's dead and we've been left alone"
וכשתרצה הקטנה ללמוד לנגן בכלי
אין ספק שאשלח אותה ללמוד כינור אצל גברת זקנה ונחמדה
רק בשביל שאוכל לדעת פעם אחת בשבוע
שבתי לומדת כינור אצל אישה זקנה ונחמדה
וכשבתי תאהב את הפסנתר זה יסב לי
הנאה עצומה
ואוכל לדעת שהתבגרתי ושאינני
חוזר על טעויותיה של אמי
שבינתיים כבר תמות לבדה
אחי ימות גם הוא
וכך אשאר אני האחרון לחתום
את הסאגה הנוראה שלנו
עם בתי, לבדי, בלי אדם אחד לעצמי







loading...
חוות דעת על היצירה באופן פומבי ויתכן שגם ישירות ליוצר

לשלוח את היצירה למישהו להדפיס את היצירה
היצירה לעיל הנה בדיונית וכל קשר בינה ובין
המציאות הנו מקרי בהחלט. אין צוות האתר ו/או
הנהלת האתר אחראים לנזק, אבדן, אי נוחות, עגמת
נפש וכיו''ב תוצאות, ישירות או עקיפות, שייגרמו
לך או לכל צד שלישי בשל מסרים שיפורסמו
ביצירות, שהנם באחריות היוצר בלבד.
הו, אלוהים!








אתאיסט באקסטזה


תרומה לבמה




בבמה מאז 17/3/07 19:14
האתר מכיל תכנים שיתכנו כבלתי הולמים או בלתי חינוכיים לאנשים מסויימים.
אין הנהלת האתר אחראית לכל נזק העלול להגרם כתוצאה מחשיפה לתכנים אלו.
אחריות זו מוטלת על יוצרי התכנים. הגיל המומלץ לגלישה באתר הינו מעל ל-18.
© כל הזכויות לתוכן עמוד זה שמורות ל
אגם ענקית

© 1998-2018 זכויות שמורות לבמה חדשה