[ ביית אותי ]   [ עדיפה ]   [ עזרה ]  [ FAQ ]  [ אודות ]   [ הטבלה ]   [ דואל ]
  [ חדשות ]   [ אישיים ]
[
קול-נוע
]
 [
סאונד
]
 [
ויז'ואל
]
 [
מלל
]
 
New Stage
חיפוש בבמה

שם משתמש או מספר
סיסמתך
[ אני רוצה משתמש! ]
[ איבדתי סיסמה ): ]


מדורי במה








הכל התחיל בערך לפני שלושים שנה, כשפגשתי את... אבל בעצם, זה
לא משנה מי זה היה. אם אתם מתעקשים לדעת, זה היה אבא שלי,
ופגשתי אותו בתחנת הרכבת של וינה, כשבאתי עם אימי (זכרונה
לברכה) לאסוף אותו כשחזר מעוד נסיעת עסקים.

מה כן חשוב? ה"איך". אספנו אותו במכונית רולס-רויס מפוארת, כזו
שמרכיבים ביד, ולא במפעל. למרות שזה היה לפני זמן כה רב, אני
עדיין זוכר את הפרטים הקטנים ביותר: את המרקם של העור המתוח על
הכיסאות, את מגע ההגה הקשיח (עץ מהגוני) שאימי נתנה לי למשש,
ואת הקטיפה שהייתה על לוח המחוונים; ידית ההילוכים הייתה
פשוטה, אך שידרה גאווה ועוצמה, והמנוע - אח, המנוע...

כשהנהג (שבא יחד עם המכונית השכורה) לחץ על דוושת הגז, המנוע
הימהם בצורה פנטסטית. כל גופי הצטמרר והתרגש למשמע רעש המנוע,
שנשמע כחתול גדול, אולי אריה, אולי טיגריס, שמגרגר לעצמו
בהנאה.

התנועה במכונית הייתה כשל ספינה בים - גדולה ושקטה, כאילו הרכב
ריחף מעל הקרקע. באותם שנים מכוניות פאר היו תופעה נדירה, ככל
הפריטים המעידים על מותרות. אנשים נטו באותה תקופה להפגין
פשטות, ולא להתרברב. צניעות הייתה נחשבת אופנתית. איש לא
השוויץ בכמות הכסף שהרוויח, וילדים לא ביזבזו כסף במכולות
וקיוסקים כפי שנהוג כיום.

אבל אבי היה שונה. אדם גאה, שתמיד הלך זקוף (ואף טרח להעיר לי
כאשר הלכתי כפוף-גו), ידע לעבוד קשה ולפרנס את משפחתו בכבוד -
כלומר, דאג לי ולאימי שלא נדאג לכלום. כל שדרש מאיתנו בתמורה
היה כבוד בבית וארוחת ערב חמה. את ארוחות הצהריים נהג לאכול עם
עמיתיו למקצוע במסעדות יוקרתיות. בתי-קפה עוד לא היו מקומות
עסקיים באותה תקופה; רק משוררים ומלחינים, אנשי הבוהמה של
אירופה, ישבו לכתוב את יצירותיהם במקומות האלה.

חליפתו השחורה הייתה מעוצבת בפשטות, ועם זאת מחירה היה גבוה.
"איכות הבד היא שקובעת, ולא דרך חיתוכו או צבעו", הוא נהג לתרץ
את מחירה בכל פעם שנשאל על כך. מזוודת מתכת כבדה, צבעה אפור,
ליוותה אותו לכל מקום, ונראה היה כי הצליח לדחוס לתוכה תכולתו
של בית שלם. כל דבר שהיה צריך אי פעם נמצא בה.

בדרכי לתחנה עם אימי, הייתי גאה - גאה כמו אבי - במכונית בה
אני נוסע. ידעתי שאימי שילמה על דעת עצמה על השכרת הרכב, ושהכל
נעשה על מנת להעניק לו את הכבוד הרב ביותר. תחושת עליונות
מילאה אותי בעת שהבטתי על העוברים ושבים. ידעתי שהם מעריצים
אותי כמעט כמו את הרכב בו נסעתי. אפפה אותי הידיעה שאני כמו
אבי, אדם בעל חשיבות.

הזמן האט מלכת בזמן הנסיעה, בעוד שמחשבותי רק האיצו. תחושות
ורגשות ענוגים מילאו את ראשי וליבי, וסבלנותי נמתחה עד גבולה
הדק, דק כמו חוט שערה המפריד ביני לבין אבי. לא רציתי שהנסיעה
הזו תיגמר. מבחינתי הייתי יכול להמשיך בנסיעה עוד יום שלם;
שאבא יישאר עוד יום מחוץ לעיר, לא יקרה כלום.

עליכם להבין, אבי אדם עסוק ולרוב איננו בבית. בשל נסיעותיו
הרבות התרגלנו אני ואימי לכך שפעם בשבועיים היה נוסע
לשלושה-עד-ארבעה ימים; וכאשר היה בבית, גם כן היה ממעט לשהות
בבית, מפאת זמנו היקר.

"זמן זה כסף", הוא נהג לומר. הוא דיבר מעט, וכשדיבר, נהג לומר
דבריו בפשטות ובקימוץ מילים. אימי הסבירה לי תמיד שאבא מתעייף
מיומו הקשה בעבודה, ולכן מיד לאחר ארוחת הערב היה עולה לחדר
השינה ונרדם.

השיחות המעטות שניהל עם אימי בארוחות הערב - ותמיד, רק עם
אימי, כשאני מאזין מהצד - היו בנושאים כספיים, או על אירגון
וניהול. מסיפוריו הבנתי כי בידיו עוצמה רבה, שמביאה איתה לא
מעט אחריות וכאב ראש.
בגלל "כאבי ראש" אלה אימי דאגה להביא לו קפה חזק וחם בתרמוס,
ששכב כעת בתא הכפפות של הרולס-רויס. אכן, החלטנו לפנק אותו ככל
שנוכל.

אבל כפי שאמרתי בתחילה, מה שהיה חשוב זה לא אבא שלי, אלא הדרך
אליו. בין כבישים מפותלים עמדו בניינים גבוהים ואפורים,
כשהשמיים החווירו לעומת הדשא שהוריק רק לפני מספר שבועות, עם
בוא האביב. הערפילים של הבוקר כבר התפזרו מזמן, והכבישים
הריקים היו מלאים בילדים שיצאו רק לפני מספר ימים לחופשת
האביב.

כל תשומת לבי הייתה מרוכזת ברוח הנעימה שפניי ספגו. עיניי
נעצמו ברוגע, ולאחר שנרגעתי מההתרגשות, שלווה ירדה עליי.
אני חושב שכמעט נרדמתי, כי לא שמתי לב שהגענו לתחנת הרכבת.
הנהג יצא מהאוטו ופתח לאימי בנימוס את הדלת. לאחר מכן ניגש
לדלת מאחור ופתח גם לי. ירדתי באיטיות מהרולס-רויס, ליבי מתעצב
מהפרידה הנכפית עליו מהריגוש הנפלא הזה.

אני ואימי הסתובבנו  ברחבי התחנה, מחפשים אחר גבר מעונב, לבוש
בחליפה שחורה מחוייטת היטב. דמיינו לעצמכם, את וינה של אותה
תקופה, ואת תחנת הרכבת המרכזית שלה... יותר מדי גברים העונים
לתיאור הזה, אין ספק.

בסופו של דבר אימי זיהתה אותו והחלה לגרור אותי כלפיו, ידי
תקועה בכף-ידה; כילד בן 13 היה לי מוזר להיגרר בידי אחר אימי,
אך לא התווכחתי.
לבסוף הגענו לאדם בעל פנים חמורות-סבר ובלתי-מגולחות; עיניו
העידו על חוסר שינה, והבעתו שידרה קרירות.

טיפש שכמוני. מחשבותיי עוד היו נטועות עמוק ברולס-רויס, עד שלא
זיהיתי את אבי. ברור היה כי עברו עליו מספר לילות ללא שינה.
ראשו רכן קדימה, לעבר פניה של אימי, אך לא למטרת נשיקה; הוא
לחש על אוזנה מספר משפטים. לאוזניי לא הגיעה מילה ממה שאמר.

לאחר שסיים את דבריו, הביט לתוך עיני אימי, וראיתי על מבטה
פחד. הוא סב על מקומו והחל לצעוד במהירות חזרה לעבר הרכבת;
הסדרן כבר שרק בפעם השלישית, מסמן לכל הנוסעים לעלות. תוך כדי
הליכתו, זרק אבי לאחור מבטים, מנסה לשדר לאימי מסר כלשהו.
לא הבנתי כלום. רק הרולס-רויס היה תקוע במוחי, כאילו עמד לרוחב
באמצע הכביש וחסם את התנועה, תנועת-המידע, לראשי.

אימי תפסה את ידי בחוזקה והחלה לצעוד לעבר אבי, אשר הגיע כבר
אל הסדרן. הוא לחש משהו על אוזנו, ולחץ את ידו בחוזקה. שטר
ביצבץ מבין אצבעותיו של אבי, והסדרן חייך לעברו, אך אבי כבר
היה מרוכז במשהו אחר.
הוא עמד ליד הרכבת, ונשען עליה; אך לי זה נראה כאילו בכוח ידיו
בלבד מנע ממנה להתחיל לנוע על המסילה. משהגעתי עם אימי, הוא
תפס אותה במותניה, הרימה והניח אותה בקרון. לאחר מכן ביצע את
אותו התרגיל עליי, באותה קלילות.

צליל משרוקית אחר הגיע, מכיוון הרציף. זיהיתי קבוצה של שוטרים,
לפי מדיהם, שהחלו לרוץ לעבר אבי. הרכבת החלה לנוע. הסדרן נראה
מופתע, וזרק קללה עסיסית לעבר אבי, שהחל לרדוף אחר הרכבת, בעוד
השוטרים רודפים אחריו. מבועת, הבטתי במרדף המשונה הזה -
השוטרים אחר אבי, הרודף אחר הרכבת. הוא הצליח להיאחז בקרון
האחרון וקפץ פנימה, בעוד השוטרים נעמדים ליד הפסים ומנופפים
בידיהם.
זו הייתה הפעם האחרונה בה ראיתי את אבי.



הכל התחיל בערך לפני שלושים שנה. אומנם היסטורית המלחמה התחילה
עם פלישת הגרמנים לפולין, אך בשבילי הבריחה באותה רכבת סימלה
יותר מכל את הדברים הנוראיים שקרו לאחר מכן.

על עקבות אבי מעולם לא עליתי, וכך גם לא על עקבותיה של
הרולס-רויס, שהובילה אותי לאותה רכבת. אני ואימי שרדנו בזכות
זה שברחנו מאוסטריה בזמן, ובזכות שם משפחתנו הנוצרי (הוריי
שינו אותו כשנולדתי).
יותר מאוחר למדתי כי אבי תיכנן את הכל ברגע האחרון. על עסקיו
לא גיליתי דבר מעולם, ובכלל, עברו נשאר עלום בעיניי. ברבות
השנים, מששיחזרתי את שקרה, בלטו בעיני רוחי שני דברים: אבי,
והרולס-רויס. הגאווה העצומה, הרעיון שאני מוביל ומורם מעם,
והתרסקות האשלייה כשעה קצרה לאחר מכן נחרטו בליבי בצורה
עמוקה.

בשביל רבים המלחמה היא סיפור על הרס המשפחה. כולם אומרים לי כי
עליי להודות על כך שנשארתי בחיים עם אימי; אך בשבילי,
הרולס-רויס שנעלמה היא אבדון גדול לא פחות מאובדן-חיים.
הרולס רויס הייתה בעיניי סמל לכל הערכים שאבדו, ויותר מכל,
לפנטסיית ילדות שנעלמה לעד.







loading...
חוות דעת על היצירה באופן פומבי ויתכן שגם ישירות ליוצר

לשלוח את היצירה למישהו להדפיס את היצירה
היצירה לעיל הנה בדיונית וכל קשר בינה ובין
המציאות הנו מקרי בהחלט. אין צוות האתר ו/או
הנהלת האתר אחראים לנזק, אבדן, אי נוחות, עגמת
נפש וכיו''ב תוצאות, ישירות או עקיפות, שייגרמו
לך או לכל צד שלישי בשל מסרים שיפורסמו
ביצירות, שהנם באחריות היוצר בלבד.
הגם אתה אתרוג
שחצן?




יגאל ואבישי
מריצים בדיחות
על טרגדיות
גדולות...


תרומה לבמה




בבמה מאז 26/5/07 15:22
האתר מכיל תכנים שיתכנו כבלתי הולמים או בלתי חינוכיים לאנשים מסויימים.
אין הנהלת האתר אחראית לכל נזק העלול להגרם כתוצאה מחשיפה לתכנים אלו.
אחריות זו מוטלת על יוצרי התכנים. הגיל המומלץ לגלישה באתר הינו מעל ל-18.
© כל הזכויות לתוכן עמוד זה שמורות ל
אהוד רטנר

© 1998-2017 זכויות שמורות לבמה חדשה