אין כמו הבית, האמרה המפורסמת ביותר שנחקקה בראשי בהקשר זה
או שאולי יש מקומות אחרים שנותנים הרגשה של בית ואיך אפשר בכלל
לקבוע מזה הבית שלך?
יש בימנו יותר מדי חשיבות למקום המגורים שלך,
כל כך הרבה בתים מכוערים שעולים מלא, אבל בכל זאת נראים בדיוק
אותו דבר. תמיד אומרים שאיו עוד מקום שתרגיש בנוח כמו הבית
שלך,
אז חזרתי.
אני בבית, אם אפשר לקרוא לזה ככה, כבר יומיים, אבל המזוודות
נשארו עומדות בפתח מחכות שאני ירים אותם ויסדר אותן בחזרה
למדף.
הן מתחננות אליי, אני רואה את זה עליהן אבל אני בוחר להתעלם,
אולי מחר אני יסדר, עכשיו כשחזרתי הביתה זה יכול לחכות.
אני מסתכל על הבית, אני לא מזהה שום מגע או משהו שמאפיין
אותי.
גם בדירה שלנו, הכל היה עיצוב של רבקה, אני הייתי על תקן
אורח,
זה שנשאר לישון יותר מדיי זמן אפילו שחלקנו בשכר דירה  היא
עיצבה הכל בגחמות הקטנות והמטופשות שלה.
בבית הזה גרתי כמעט כל חיי, עכשיו שההורים שלי נסעו מכאן לאיזה
בית נופש ששייך למשפחה, הבית נראה ריקני
זה לא בית גדול כל כך אבל הוא יותר מדיי גדול בשביל אדם
כמוני.
ידעתי מראש שהם לא פה, הם בכלל עברו לפני שבוע לגור בבית אחר
קרוב יותר למשפחה המורחבת.
הם ארזו את הכל, שום דבר כמעט לא נשאר פה חוץ מכמה חפצים שהם
רוצים לזרוק. אני יכול לשמוע את ההד של עצמי,
לא שאני מתכוון לצעוק או משהו כזה אבל נחמד לדעת שיש לי את
האפשרות אם אני רוצה.

אני מסתובב בין החדרים ונתקל במה שהיה  חדר המגורים שלי.
החדר הקטן שלי תמיד היה בשביל ההורים שלי כמין אנדרטת זיכרון
בשבילי, יש שם תמונה שלי מהתיכון עם לורן שהייתה החברה הצמודה
שלי, כמה מחברות מאובקות שרואים שלא השתמשו בהם כבר שנים, ספר
או שניים, פאטיפון ישן שלא עובד עם מספר תקליטים,
גביע מהשנה שבה זכינו באליפות בכדורסל ומיטת יחיד עם מצעים
אפרורים.
לא היה צריך לעשות בו הרבה שינויים, הם הוציאו את המיטה והפכו
את החדר לעוד חדר עבודה, זה בסדר מבחינתי  מיציתי את תקופת
הנעורים. אני חושב שגם שגרתי כאן לא באמת חייתי כאן. אז ישנתי
במיטה שלהם ואכלתי את האוכל שלהם. זה לא מה שהופך את המקום
לבית, גם ככה עכשיו אין שם כלום חוץ מאיזה משהו שכתבתי שהייתי
קטן, כנראה שהייתי עילג, כי זה לא אומר לי משהו מוכר.
מעניין מה התגובה של ההורים אם הם היו יודעים איפה אני, בכלל
לא אמרתי להם שחזרתי לפה.
כשאני חושב על זה רבקה בכלל לא יודעת איפה אני, לא שאיכפת לי
יותר מדיי אבל מרוב שנים משותפות התרגלתי להיות חייב לה
הסברים.
יש לי זיכרון מצויין, אני זוכר כל פרט קטן שקרה בין קירות
האלה,כל חג מולד וכן כמו כל אחד שבא ממשפחה יהודית טובה גם
חנוכה כל יומולדת וזה לא גורם לי להרגיש צביטה או משהו, זה
גורם לי להרגיש רע, אין לי כל קשר למשפחה או לקירות האלו.
האמת היא, שאם היו אומרים לי שאני זה שחי פה לפני שנים לא
הייתי מאמין.

אני שונא את הבית הזה, אני שונא כל חלק קטן בתוך הבית הזה, את
הטפטיים הכפרים העליזים שאימא שלי הכינה, אפילו את הציוד שלי
אין לי צורך בו, אין לי צורך בכלום.
מי אמר שכל אדם צריך בית, אני לא צריך קורת גג בשביל להיות אדם
שלם, או בכלל להתקיים.
אני לובש את הסוודר החום של אבי שמצאתי על המתלה, אימא שלי
תמיד ניסתה להיפטר מהסוודר הזה, אני דווקא אהבתי אותו.
גם ככה אין לי כוח לפתוח את המזוודות ולמצוא משהו מתאים
לבגדים.
אני בודק מאחורי השיחים, נשארה עדיין הוודקה סוג ז' שהחבאתי
בנעוריי. אני וג'וש קנינו אותה ביחד ואמרנו שאת זאתי נשמור
למקרה מיוחד.
הרבה זמן שלא חשבתי עליו, ההורים שלי כמעט ולא מזכירים אותו,
אימי משנה נושא ואבא שלי חושב שהוא רק הביא צרות.
ג'וש  הבן דוד שלי בן גילי היה החבר הכי טוב שלי, ברח בגלל
שהיה חייב הרבה כסף למישהו לאיזה ארץ ניכחדת ומאז אבד לנו
הקשר.
בהתחלה כעסתי עליו, שככה הוא שכח ממני כי שנינו אמרנו שמתישהו
נקום ונסתלק ביחד, אבל הוא הלך ואני נשארתי, תמיד
אני זה שנשאר ומחכה, מחכה להזדמנות הבאה שתבוא אני מתחיל לחשוב
שלא תבוא עוד הזדמנויות נוספות.
אני בהחלט חושב שזה מקרה מיוחד, יש לזה טעם של הצרות שלי, אבל
בכל זאת אני ממשיך לשתות אולי כי פשוט נמאס לי מהכל
וגם כן אין לי מחויבות מסויימת. אני מוציא סיגרייה  מחפיסת
הסיגריות שקניתי לפני שבאתי, רבקה שונאת סיגריות.

תוך כדי נגמר כל הוודקה, אבל יש לי קיבה חזקה. אני לא מאלה
שמשתכרים כשקשה להם, סתם מתחשק לי לפרוק קצת את כל המתחים.
אני מנסה למצוא זיכרון אחד טוב, חייב להיות משהו טוב, חייב.
אני לא יכול לסבול יותר את המקום הזה, זה לא הבית שלי.
אין לי כל קשר לבית הזה, הוא רק מכער את השכונה שגם ככה
מכוערת.
אני מחליט החלטה, החלטה השפויה ביותר שהחלטתי מזה כבר הרבה
זמן, אני מוציא מהמחסן בנזין ושופך באטיות על כל הבית.
עכשיו אני יודע שאני נשמע כמו בנאדם פסיכופט או משוגע על כל
הראש, אבל אולי אני באמת כזה. אולי כולם הם קצת דפוקים ויש
להם
שריטה, אבל הם משנים את עצמם כדי לא לסטות מגבול הנורמה. אני
מדמיין את זה, גמד שמן  עם זקן מרושע כזה, כמו שראיתי באיזה
סרט שאני לא זוכר את שמו, מחזיק סרט מדידה ומורה לכל אחד מתי
הוא חורג ממה שכולם עושים.
אני חושב שנמאס לי לחיות לפי הציפיות, שאולי אני לא רוצה לגור
בבית משלי עם אישה וילדים.
אולי אני  פשוט לא בנאדם של בתים, יש אנשים כאלה באמת,
לא כל בית צריך מרפסת.

אני מוציא את המצית מדליק ומתחפף מהאיזור. גם ככה אף אחד לא
נמצא פה בעונה הזאתי, זה קיץ וכולם עוזבים את השכונה לקוטג'
שלהם.
אני לא סתם עוזב בלי לחשוב על האחרים, אני באמת לא רוצה שיקרה
משהו רע למישהו על מצפוני, אבל כמו שאני מכיר את השכונה הזאת
לכולם יש התראות ומסנני אש ולא תהיה בעייה לעצור את האש לפני
שהיא תתפשט.
אני נכנס למכונית הישנה שלי, היא לא ממש סוחבת כי לא נסעתי בה
כבר שנים, היא נשארה בדיוק כמו שזכרתי, המפתחות היו בדיוק
באותו מחבוא מתחת לעציץ, העוזרת כנראה שכחה לנקות שם.
אני  עובר את השכונה בקלות ומחנה כשאני כבר בתוך דרום העיר.
בחוץ לא כל כך קר כמו שחשבתי, אני עובר מול חנויות ומסתכל על
ההשתקפות שלי ולרגע נדמה שזה דמותו של אבי קשה לי עם העובדה
שאני כמו הורי, זה בגנים ואין לי שום דבר לעשות בנידון, תווי
הפנים המכוערים שלהם משתלטים על פרצופי ומוציאים את כל
הייחודיות שבהם, לא שאיכפת לי במיוחד מאיך שאני נראה רק שלא
אהיה דומה להם.
אני מקווה כל האנשים שגרים פה באיזור לא יזכרו אותי, אני לא
אוהב שיחות חולין מטופשות,
אני לא מכיר אף אחד שבאמת איכפת לו מהן חוץ מאימא שלי היא
אלופה בזה וגם בלשגע אותי, אני חושב שירשתי את השגעון שלי
מאימי אולי אנחנו בכל זאת דומים.

אני עוצר בבית קפה שהוא מרוחק מהשכונה .
הייתי בו בפעם האחרונה כשהייתי כאן  אני זוכר את המקום היטב,
אני מתיישב ליד הבר ומזמין קפה ובייגל טוסט עם גבינת קרם
ועגבניות.
בכל מקום שתלך תמיד בית הקפה יעודד אותך. כל חיי הרגעים שהייתי
בבית קפה היו הרבה יותר חשובים ונוחים מאשר הרגעים בבית
המגורים.
אני לא זוכר את הפעם האחרונה שהרגשתי חופשי והיה לי מקום משלי
שיכולתי לקרוא לו בית.
ישר מבית הוריי עברתי למעונות בקולג' שם הכרתי את בקי ואז
עברנו לגור ביחד.
הפעם האחרונה שהייתי פה זה היה איתה, חזרנו מביקור אצל הוריי
זאת הייתה הפעם הראשונה שהם ראו אותה, אחרי שנתיים של חיים
משותפים ביחד הם סוף סוף ראו אותה. אימא שלי משתנקת לה ומתחילה
לנשק ולחבק אותה כאילו היא מכרה ותיקה,ככה אימא שלי כשהיא
מתרגשת, היא מתחילה לבשל בקדחנות ולשיר שירים עליזים ומטומטמים
תוך כדי שהיא יורה לאוויר משפטים כמו "אוי אלי" "אלוהים
ישמור".
אני לא סגור עם רבקה עברה את המבחן הסופי של אימא שלי, אחרי
הכל היא לא הייתה יהודייה וזה בטח יקשה על התקבלות למשפחה,
אולי זה מה שגרם לי לרצות אותה יותר.
באנו ביום שישי בצהריים ונשארנו לארוחת יום שישי, המשפחה שלי
לא שמרנית או משהו כזה אבל כל יום שישי הם נפגשים כל הסבא
וסבתא הדודים והבני דודים, כל ה"ילדים" בגילי עדיין גרים
בעיירה וממשיכים לבוא, כולם כבר רצו לראות את השיקסה הגוייה של
הילד המוזר שהגיע בטעות למשפחה הזו. לא שממש הפריע לי, רבקה
ניראת מצויין ויש לה יכולת מדהימה לסבול את אימא שלי אז הנחתי
שהיא תסתדר איתם.
נשארנו שם בסוף לישון, זה היה עוד כשהיה לי את החדר, אני זוכר
שהיא אמרה לי בחצי צחוק "גם החדר שאמור להראות לי מי אתה לא
אומר לי כלום"
אבל כולם יודעים שבכל צחוק יש חצי אמת וזה צבט לי בלב כי באותו
שלב היה איכפת לי ממנה ורציתי שתכיר אותי כמו שאני הכרתי
אותה.
זה היה מזמן, בתקופה שיכולתי להגיד לה שאני אוהב אותה וכמעט
להתכוון לכך אבל כל זה כל כך רחוק ממני עכשיו.
בבוקר הסתלקנו מוקדם ועצרנו בבית הקפה הזה, עכשיו המקום נראה
יותר רגוע הם שינו את השם למשהו יותר סימפטי.

כל המחשבות האלה על רבקה עוררו בי חשק אני מרים את הפלאפון
ובלי לחשוב פעמיים היד מחייגת אליה.
המשיבון עונה, ההודעה המשותפת של שנינו בה אנחנו נשמעים כמו
זוג חמוד שבא להקיא ממנו, זה היה הלילה הראשון שלנו בדירה
לפני שכיסינו אותה ברהיטים שלה, שתינו יין זול וברקע נשמעה
צעקות של השכנים, צחקנו כי אנחנו בחיים לא נהיה כמותם, הדירה
הייתה אז לבנה ונקייה ואפשר היה להריח בה את כל הזיעה והנקיון
של שנינו. פרסתי את השטיח והיא הדליקה נירות.
הביפ של אחרי הצלצול הכה בי והחזיר אותי למציאות, אני מחייג
שוב כי אני חייב לשמוע את קולה, אולי זה מה שיחפה על קולות
הסירנה שבאים מבחוץ ,
הם כנראה עלו על העשן, והזכרונות, הם  חוזרים שוב ושוב במוחי,
שני אנשים נכנסים אחד מהם עם מדים השני מצביע עליי כנראה זיהו
את מספר הרישוי של המכונית, רק שתעני בבקשה ממך רבקה תעני,
ההודעה הקולית שוב חוזרת - אנחנו לא בבית.