הלוואי שאמא תסכים, הלוואי שהיום היא לא תגיד שהיא ממהרת
וצריכה לקבל את התינוקות שמגיעים לבית התינוקות. מה, אז מה אם
אני לא תינוקות? אני הילדה שלה! למה שהיא תלך לקבל ילדים אחרים
כשאני כאן? לא רוצה שאמא תלך. אני עדיין לא מכירה אף אחד בגן
הזה, הכל כאן מוזר. אין פה גדרות בכלל, הכל דשאים כאלה, אבל
אני לא מכירה אף אחד, והם, הם מכירים כבר את כולם. בטח הם היו
יחד כבר מהבית תינוקות, מה אני קשורה לכל זה?
אמא יושבת לידי על הספסל שעל הדשא מול הגן, "גן אגוז". איזה
מין שם זה לגן? מה, כל היום אוכלים שם אגוזים?? מה רע ב"גן
שושנה", או "גן ורד"? לכל הגנים פה יש שמות מוזרים כאלה: "גן
שקמה", "גן נרקיס". בדיוק אמא ואני חזרנו מהגן של שירה, זה לא
גן, זה בעצם פעוטון. לפעוטון שלה קוראים "פעוטון תות" ובאמת
בכניסה, על הדלת, מצויר תות ענקי שמטפטפות ממנו שתי טיפות,
תמיד זה עושה לי מיד חשק לתותים עם סוכר, או לסתם משהו
טעים...
שירה בכלל לא בוכה כשאמא מביאה אותה לפעוטון, היא אפילו נראית
די שמחה. היא קופצת לידיים של טלי, המטפלת שלה, ועושה שלום לי
ולאמא. טוב, היא קטנה, היא אולי לא מבינה מה זה להיות חדשה
כשכולם כבר מכירים אחד את השני, מה איכפת לה, היא רק צריכה
מטפלת מחייכת וכמה צעצועים מרעישים...
אני מנסה חזק חזק לחשוב מהר על משהו שאני יכולה להגיד לאמא כדי
שהיא לא תלך.
אולי אני אגיד לה שיש לי חום, שהיא צריכה לקחת אותי הביתה,
להכין לי תה וללטף אותי עד הלילה. אני באמת מתחילה להרגיש לא
טוב! איך אפשר להיות בגן כשלא מרגישים טוב?? אני יכולה להדביק
את כל הילדים!
אמא מצמידה את הראש שלי אליה ואני יכולה להריח את הריח שלה.
לאמא אין ריח של בושם או משהו כזה שקונים בחנות, יש לה את הריח
הכי טוב בעולם שאף אחד לא יכול לקנות, כי יש אותו רק לה. אני
בטוחה שאם יעשו פעם ניסוי ויגידו לי לעצום עיניים ולהריח אלף
אמהות, אני אצליח לזהות את אמא שלי... אפילו יותר מאלף אמהות,
בקלות! אמא היא קוסמת, יש לה את הידיים הכי נעימות וכשהיא גם
מלטפת וגם מזמזמת לי שיר אני פשוט יכולה להירדם, אבל אני אף
פעם לא נרדמת כי אני לא רוצה לפספס את ההרגשה הזאת.
"אמא, כואבת לי הבטן, אני ממש לא מרגישה טוב, אולי יש לי גם
חום, בטוח שיש לי חום!"
אמא מביטה בי ומחייכת חיוך שאומר שהיא מבינה שקשה לי אבל אין
ברירה, אני חייבת להיכנס לגן והיא חייבת ללכת לעבודה, התינוקות
מחכים לה. איך היא יכולה בחיוך אחד להגיד כל-כך הרבה מילים
והכי מדהים זה איך שאני יכולה להבין בדיוק מה אומר כל מבט או
חיוך שלה.
אנחנו קמות ואמא מתחילה ללוות אותי לכיוון הגן. אני מרגישה איך
הרגליים שלי הולכות בלי שהסכמתי להן לעשות את זה. אני לא רוצה,
לא רוצה. למה אני חייבת בכלל? למה הגענו לכאן, למקום המוזר
הזה? כולם כאן מתלבשים דומה, עם אותן נעליים אדומות וחומות,
כאלה שהם מקבלים מהמקום הזה בקיבוץ שמחלקים בו נעליים וסנדלים.
ולכולם יש בגדים דומים. לי יש המון שמלות שאמא תפרה לי, במיוחד
אני אוהבת את הסגולה עם הפסים הדקים הלבנים, שהכתפיות שלה
נקשרות למעלה. עכשיו אני מרגישה כל-כך שונה עם השמלות שלי. אף
אחת בגן לא הולכת פה עם שמלה...
אז מה! אני כן הולכת, כי הן יפות בעיני, לא אכפת לי!
בלי לשים לב אנחנו כבר עומדות מול הדלת. אני שומעת ילדים רצים,
צוחקים, קוראים אחד לשני. אולי הם כבר מדברים עליי, על הילדה
המוזרה הזאת שהגיעה, או שאולי הם בכלל עוד לא ראו אותי...
אמא פותחת את הדלת ואנחנו צועדות פנימה, המטפלת מקבלת אותנו
בחיוך. קוראים לה ליזה, זה כנראה קיצור של עליזה, כמו שלדודה
שלי, אחות של אבא, קוראים ליזי והיא בעצם נקראת עליזה.
פגשתי את ליזה המטפלת ואת שוש הגננת פעם, כשרק הגענו לגן
לביקור. אני חושבת שזה היה די מזמן. אני ראיתי את הילדים
משחקים בחצר ובזמן הזה אמא דברה עם שוש וליזה. הן דברו עליי,
ומדי פעם צבטו אותי קצת בלחי, אבל אני לא ממש שמעתי על מה הם
דברו, אני רק הסתכלתי על הגן ועל הילדים והכל היה נראה לי
שונה. הסתכלתי על הארגז חול וניסיתי לדמיין את עצמי שם, מורידה
סנדלים ומתיישבת לשחק עם הילדים בחול, אבל לא הצלחתי, ניסיתי
ממש ממש בכח, אבל כלום...
"כמה שאת יפה נעהל'ה, ואיזו שמלה חגיגית יש לך!" חייכה אלי
ליזה ופנתה לאמא: "בטח אמא תפרה לך אותה, איך לא? אולי יש לך
אחת במידה שלי? מה את אומרת נעהל'ה, היא תתאים לי?" חייכתי כי
ידעתי שהיא מתאמצת שיהיה לי נחמד ושלא אפחד, הבדיחה שלה אולי
לא כל-כך מצחיקה, אבל היא נראית לי נחמדה בסך הכל...
אמא מתכופפת אלי, תמיד היא מתכופפת ומביטה לי בעיניים כשהיא
רוצה להגיד לי דברים חשובים. "נעה-לי, את יודעת שאני חייבת כבר
ללכת, אני ממש מאחרת. אני מסיימת לעבוד באחת ואני מבטיחה לך
שאבוא מיד לקחת אותך. אני בטוחה שיהיה לך כיף, את תראי. את
יודעת שאמא לא טועה, אני מבטיחה לך שיהיה לך כיף!"
רציתי כל-כך להאמין למשפט הזה "אמא לא טועה" אבל לא יודעת למה,
לא הייתי בטוחה שבאמת יהיה לי כיף, כמו שאמא אומרת.
אמא הולכת, הצעדים שלה נשמעים כל-כך חזקים פתאום, כל צעד שהיא
עושה לכיוון הדלת נשמע חזק יותר ויותר. פתאום אני לא שומעת את
הילדים צוחקים ורצים ומשתוללים, כל מה שאני שומעת עכשיו זה את
הצעדים של אמא, או שאולי זה הלב שלי...
אמא סוגרת אחריה את הדלת ומנופפת לי לשלום. תחזיקי את הדמעות,
חזק, שלא יצאו!! אסור שיצאו, זה מה שחסר לך עכשיו, שהילדים
יראו שאת בוכה כמו תינוקת כשאמא הולכת. הם בטח באים לבד לגן,
בריצה, ואם הם באים עם אמא או אבא שלהם הם נפרדים בצ'יק ובטח
שלא בוכים!!
הנה, אני יכולה לא לבכות, אני אחשוב מהר על משהו אחר. תמיד
כששירה עצובה אני אומרת לה לחשוב על יום הולדת, על מתנות
ובלונים וזה עוזר לה. תמיד כשאני אומרת לה את זה אני מתפללת
שזה ימשיך לעבוד ושהיא לא תגלה פתאום שזה סתם קשקוש. לי זה לא
כל-כך עוזר לחשוב על יום הולדת כשאמא סוגרת את הדלת והולכת, אז
אני פשוט מסתובבת רגע ומוחקת מהר את הדמעה שכל-כך מהר הספיקה
כבר להגיע לסנטר.
שוש מתכופפת אלי, ממש כמו שאמא עושה, ואומרת לי שהיא שמחה
לראות אותי ושהיא יודעת שזה לא קל לעבור לגן חדש אבל היא תעזור
לי מתי שאצטרך וקורצת לי, או שאולי יש לה איזו בעיה בעין והיא
לפעמים קצת קופצת לה... לא יודעת בדיוק. שוש שאלה אם אני רוצה
שהיא תציג אותי עכשיו בפני הילדים או במפגש בוקר. אמרתי לה
שבמפגש, אני צריכה עוד קצת זמן כדי שהעיניים יתייבשו לגמרי,
שלא יחשבו אפילו לרגע שבכיתי בגלל אמא, אני לא תינוקת!!
בינתיים שוש, הגננת, מבקשת מהילדים להתחיל לסדר את המשחקים
ולהתארגן למפגש. ליזה שואלת אותי אם אני רוצה לעזור לה בינתיים
לסדר את הבגדים של הילדים בתאים. שמחתי, "כן", עניתי מיד, לפני
שתתחרט. אני מעדיפה לקפל בגדים ולא להיות עם כל הילדים ביחד.
מעניין מתי כבר אחת, מתי כבר אמא תבוא. על הקיר תלוי שעון
שמצויר עליו ילד מחייך שהמחוגים הם הידיים שלו. לפני שאבא מת,
הוא התחיל ללמד אותי לקרוא שעון. אני רק זוכרת שכשהמחוג הגדול
על 12 אז רואים מה המחוג הקטן מראה ואומרים את השעה. אבא אמר
שקוראים לזה שעה עגולה ואני תמיד חשבתי בלב איך שעה יכולה
להיות עגולה, מה, יש גם שעה מרובעת? לא ממש הבנתי, אבל לא
שאלתי, זה לא כל-כך חשוב נראה לי. ראיתי שהמחוג הגדול כמעט על
12 והקטן על 8, השעה בטח שמונה בבוקר. שמונה זה רחוק מאחת.
ליזה קוראת לי לעזור לה. אני הולכת למחסן, איפה שכל התאים של
הילדים.
"בת כמה את כבר נעהל'ה? זה בסדר שאני קוראת לך נעה'לה?"
"כן, זה בסדר", אני עונה בלי ממש לחשוב. אמא תמיד קוראת לי
נעה-לי, אני הכי אוהבת את השם הזה כי זה אומר שאני שלה- נעה
שלה. סבתא קוראת לי נויצ'קה, זה שם מצחיק כזה והוא בדרך כלל
הולך יחד עם צביטה קטנה, לא כואבת, צביטת סבתות כזאת.
"אני בת 5 ושלושה חודשים".
"ילדה גדולה!! אז הגעתם לקיבוץ ממש לא מזמן, נכון?"
"כן,לא מזמן". בטח עכשיו היא תשאל: "נו, אז מה את אומרת על
הקיבוץ, שונה מהעיר, נכון"?! שתקתי וחיכיתי לשמוע את השאלה
הבאה... אבל היא לא באה.
"בואי אני אקפל ואתן לך לחלק לתאים, זה בסדר מצידך?"
"כן" עניתי, וקצת הצטערתי שלא שאלה, אבל אולי עדיף שככה כי אני
לא יודעת בדיוק מה הייתי אומרת לה...
ליזה יושבת על שרפרף, מקפלת את הבגדים ומוסרת לי אותם. אני
מגלה פתאום שהיא יפה, יש לה גומת חן אחת ועיניים ירוקות טובות
אבל גם קצת עצובות. אמא אמרה לי פעם שאפשר לדעת המון דברים על
אנשים רק מהעיניים שלהם, מאז אני מסתכלת לאנשים בעיניים ומנסה
לחשוב מה אני יודעת עליהם. נראה לי שליזה עצובה, ככה העיניים
שלה אמרו לי. אולי היא עצובה כי היא רוצה להיות גננת אבל היא
בעצם רק מטפלת... אולי היא עצובה כי היתה לה ילדה, כמוני ואולי
היא מתה... אני מנערת מיד את הראש כדי להעיף את המחשבה האחרונה
רחוק רחוק, זה סתם שטויות, לא היתה לה שום ילדה שמתה, למה אני
חושבת מחשבות רעות כאלה?
שוש קוראת לי, המפגש מתחיל.
"לכי, יפונת, שוש קוראת לך למפגש, עזרת לי מאוד, תודה".
בדיוק בזמן, איך הייתי נשארת עם ליזה עוד עם כל המחשבות
הנוראיות האלה שחשבתי עליה?...
שוש מלווה אותי ומראה לי איפה לשבת. כולם יושבים במעגל ושרים
שני שירי בוקר שאני לא מכירה. העיניים שלי מטיילות על הקירות.
על קיר אחד תלוי לוח ימי הולדת עם ציורים של מזלות ועל קיר אחר
לוח עם תרגילי חשבון ואותיות. אני כבר מכירה את כל האותיות
ואפילו יודעת לכתוב נעה ושירה ואבא ואמא ועוד כמה מילים
אפילו... שוש מספרת לילדים שקוראים לי נועה ואני ילדה חדשה
בגן, כאילו שהם לא שמו לב שאני חדשה אבל ככה זה עם מבוגרים,
לפעמים הם מסבירים כל מיני דברים שכולם כבר יודעים...
"נועה, את מוכנה לספר לנו איפה גרת לפני שהגעתם לקיבוץ?" לא
חשבתי שאצטרך לדבר, כבר לדבר? רק הגעתי, רק התיישבתי ושמעתי
שני שירים שאני לא מכירה וכבר לדבר?? רק שלא תשאל אותי על
המשפחה, מעניין אם שוש יודעת שאבא מת, רק שלא תשאל: "ספרי לנו
עם מי הגעת לקיבוץ"? ואז אני אגיד: "עם אמא, ושירה" ומיד יהיה
שקט ואני אראה את הילדים מתלחששים ובסוף ילד אחד אמיץ ישאל:
"ומה עם אבא שלך, מה הוא לא הגיע לקיבוץ"? ואז אני אבכה וארצה
לברוח הביתה אבל אין אף אחד בשעה כזאת בבית.
"נועה, את רוצה לספר לנו איפה גרת או שאת מעדיפה שאני אספר
לילדים ואת תוסיפי אם תרצי?"
"גרתי בדימונה".
"דימונה, זו עיר בדרום הארץ", שוש מסבירה לילדים, "הנוף שם
שונה, מזג האוויר שונה והמון דברים נראים אחרת מפה, נכון
נועה?" הינה זה בא, מה שחשבתי לפני כן שליזה תשאל אותי בא
עכשיו, ועכשיו כשזה בא, דווקא לא כל-כך רציתי לדבר על זה.
"כן, זה שונה" עניתי והיה נדמה לי שהקול שלי לא ממש נשמע.
"אני באתי לפני שנה מרוסיה, זה גם שונה, ברוסיה יש שלג ומדברים
ברוסית ולא בעברית"
הגננת והילדים התחילו לדבר על מעברים ממקום למקום והילדים נתנו
כל מיני דוגמאות, שמחתי שכבר אולי קצת שכחו שהתחילו לדבר עליי
ועל המעבר שלי.
"נתתם דוגמאות יפות שבהחלט מתארות מעברים וכמו שאמרתם זה לא
פשוט לעבור למקום חדש". אבא שלך מת, אני יודע! הצביע עליי ילד
שישב ממש מולי במעגל. אבא שלה היה חולה במחלה מדבקת, אל תתקרבו
אליה היא תדביק אותכם, הוא הוסיף. אמא שלי סיפרה לי את זה, כל
הקיבוץ יודע שהיתה לו מחלה מסוכנת, אולי יש אותה גם לאמא שלה.
באמת נעה, זה נכון? שאלה אותי הילדה הקטנה שישבה לידי תוך כדי
זה שהיא מתרחקת מעט.
היא לא תגיד לך, אבל בטח שזה נכון, אמא שלי יודעת. היא אמרה
שקוראים למחלה הזאת אייכס או משהו כזה, זה מאוד מסוכן! אל
תתקרבו אליה, אל תגעו בה! הוסיפה ילדה עם צמות ארוכות שהיתה
נראית לי המלכה של הגן. אני מרגישה שכל-כך בא לי להיות עכשיו
השטיח הזה שבחדר, כזה שלא מרגיש ואף אחד לא מצביע עליו ומעליב
אותו, הדמעות צפות לי בתוך העיניים ומסתירות לי, אני כמעט ולא
רואה כלום. אני לא רוצה להיות פה, אני רוצה הביתה, רוצה את
"בודי", הדובי שלי שתמיד מצליח לעזור לי ברגעים כאלה. ידעתי
שאני לא רוצה לבוא לגן הזה, ידעתי, ידעתי. למה אמא הכריחה
אותי? רוצה לקום אבל מרגישה שאני דבוקה לכיסא.
"נעה... נעה... מה קרה לך? נרדמת בישיבה? בואי, את יושבת לידי
בארוחת בוקר. את כזאת חולמנית, המפגש כבר נגמר!" פנתה אליי
הילדה עם הצמות הארוכות בחיוך והושיטה לי יד.