סתיו הייתה הילדה הכי יפה בעולם. היו לה עיניים כחולות עמוקות
כאלה, בעצם אולי טיפה אפורות, אבל עמוקות עמוקות, מאלה שאם
היית מביט בהם היית נופל לתוכן. היה לה גם שיער ארוך וגולש.
היא הייתה עושה בד"כ צמות, אבל בימים מיוחדים היא הייתה מפזרת
אותו והוא היה מהלך אחריה כמו שובל קסום, כמו העיגול הזה על
הראש של המלאכים רק יותר יפה ומפואר.
אני הייתי נורא ביישן. אף פעם לא דיברתי איתה. הייתי רק מסתכל
עליה הרבה בשיעורים. בעיקר בחשבון, כי המורה הייתה מרוכזת
בעצמה טיפה מעבר למה שהייתם מגדירים נורמלי.
כל זה היה ביסודי.
אבל הכל השתנה בקיץ האחרון של היסודי, זה שמפריד בינו לבין
החטיבה.

סתיו הייתה גרה כמה בלוקים ממני והייתי עובר ליד הבית שלה כל
בוקר בדרך למכולת. כל פעם שעברתי ציפיתי לרגע הזה, הולך
ומתבונן בדלת הבית שלה, מחכה שהיא תפתח ואני אראה אותה. והלב
שלי מתופף בפנים. אך זה לא קרה.
פעם אני ואחי היינו תמיד רבים מי ירד למכולת, והקיץ - התנדבתי
ללכת כל יום.
כל יום לבי ועיניי היו נתונות בדלת של הביניין שלה. עד ליום
אחד.
זה היה יום מסריח מההתחלה. היה חם מאוד וברחוב היה המחנק הזה
של החמסין - כזה שאי אפשר לנשום. סתיו שנאה את הקיץ.
כמו בכל בוקר, לבשתי את הבגדים שהכנתי עוד מאתמול וירדתי
למכולת שלנו.
ב"הרצל 1", כרגיל, החל הלב שלי לצאת משליטה. ב 7 כבר התחלתי
להזיע זיעה שלא קשורה לשום קיץ שהוא אבל כשגעתי והבטתי בדלת
הכל נעצר בבת-אחת.

זאת לא היתה סתיו אלא אבא שלה, יותר נכון השם שלו על מודעת אבל
שחורה וגדולה. קפאתי, לא ידעתי מה לחשוב או לעשות. פשוט חזרתי
הביתה, חשבתי עליה וכמה שהיא עצובה. כ"כ רציתי ללכת אליה
ולהיות לידה, לעודד אותה והגיד לה שאני איתה. אבל במקום כל זה
הסתובבתי וחזרתי הביתה.
אמא לא הבינה איך שכחתי ללכת למכולת.  
אחרי שבועיים חזרנו ללימודים. כולם הלכו לבקר אותה אבל אני לא.
התביישתי.
גם כי לא רציתי לראות אותה עצובה כ"כ ולא להגיד לה מה אני חושב
או מרגיש.
כשחזרנו לבי"ס החדש סתיו כבר לא הייתה יותר סתיו. היא הייתה
יותר חורף.
היא הסתפרה והשאירה שיער קצר מאוד וגם הפסיקה ללכת עם בגדים
לבנים כמו שהיא אהבה ללכת. היא הפסיקה לדבר הרבה כ"כ ולצחוק
בקול רם.
אחרי כמה זמן היא התחילה לאבד את זה לגמרי. אמא שלה הייתה
אבודה בעצמה כנראה ולא ראתה מה קורה לבת שלה.
סתיו התחילה ללבוש בגדים שחורים, חולצות קרועות כאלה, היא
התחילה להסתובב עם כל הפריקים בשכבה ובתחילת כיתה ח' כבר היה
לה חבר בן 24 שלא נפרד לעולם מ"תיק הפלא" שלו. היא עישנה
בשרשרת, וזה היה ברור שאחרי בי"ס זה לא נסגר על סיגריה. היא
הבריזה, לא למדה, ובקיצור התדרדרה לחלוטין.
ואיפה אני כל הזמן הזה?
כל הזמן הזה אני מתבונן עליה מהצד, מנסה להבין איך אפשר לעזור
לה. הייתי מת לדבר איתה אבל הביישנות שלי הפכה לפחד שכל מה
שאני אמצא בה זה ריק, אפר של סיגריות וקול חרוך.
ראיתי איך מול עיניי אהבת חיי, סתיו, נובלת ולא יכולתי לעשות
כלום.
ביום האחרון של כיתה ח' אזרתי מספיק אומץ כדי לגשת אליה אחרי
הטקס סיום. היא ישבה לבד ביציע כי היא לא השתתפה. אמא שלה לא
באה בכלל. היא ניסתה להראות כאילו לא איכפת לה אבל אחרי כ"כ
הרבה שנים שצללתי בעיניה ראיתי שהיא לבד ושהיא צריכה מישהו
שבאמת יאהב אותה.
ניגשתי אליה ודיברנו. היא אף פעם לא התייחסה אליי כ"כ והיא די
התפלאה כשדיברתי איתה. האמת היא שלא ידעתי כ"כ מה לומר לה.
הייתי חנון בסוף כיתה ח' שלא ניהל שיחה כזאת עם מישהי מעולם.
הייתי נאיבי. פשוט אמרתי לה שעצוב לי שעצוב לה ושאני אוהב
אותה. ניסיתי לתת לה נשיקה על הלחי אבל היא חסמה אותי ואמרה
שאני לא מבין כלום ושאני אלך.

בכיתה ט' אחרי שכל הפריקים של השכונה והשכבה חרשו עליה היא
נשארה לבד. אף אחד מהם לא רצה ילדה משומשת עם בעיות נפשיות. כל
הברק שלה, הילת המלאך, נעלמו לחלוטין. העיניים שלה היו יותר
אפורות מכחולות ועל השיניים והאצבעות שלה היו כתמי ניקוטין.
אבל אהבתי אותה עדיין.
היא ניגשה אלי ביום הראשון ופשוט התחלנו לדבר בהפסקות, סתם, לא
רציני אבל בשבילי זה היה הכל. לא דיברנו כל הזמן אבל כל פעם
שדיברנו הייתי מביט לה בעיניים ומוצא עדיין נקודות כחולות בין
כל האפור הזה.
כשדיברנו היא אמרה הרבה פעמים שנמאס לה ושהיא רוצה למות. הייתי
נבהל נורא ואומר: "ותשאירי אותי לבד?". היא הייתה מחייכת וישר
מרגיעה אותי, אומרת שלא באמת.

הגיע הסתיו ואיתו החגים. אצל סתיו לא היו ארוחות מיוחדות ובגלל
זה נפגשנו מיד אחרי הארוחה שלנו בפרדסים ליד הבית.
האמת היא שלא היו שם פרדסים כבר. פעם היו אבל עקרו את כולם
בערך לפני איזה שנתיים. נשאר רק עץ אחד באמצע. הייתה שם גבעה
קטנה ובמרכזה עמד העץ מפואר וגדול. לא עקרו אותו כי החברה
להגנת הטבע טענה זה זן נכחד בארץ, שאין הרבה כאלו. היה אפילו
משפט שלא נגמר, אבל זה לא כ"כ שנה משהו כי אחרי שעקרו את שאר
העצים העץ הזה הפסיק לפרוח. הוא נראה בודד מאוד, בייחוד בשקיעה
.
בכל מקרה ישבנו מתחת לעץ וצפינו בשקיעה. זה היה הרגע הכי קסום
בעולם.
רגע לפני שהשמש נעלמה לחלוטין היא נשקה לי. לא חזק, לא מהר אלא
בעדינות כזו. השפתיים שלה היו כ"כ רכות וחמות שפשוט נמסתי
בהם.
אחרי זה ישבנו ושתקנו הרבה, פשוט לא היה לנו משהו חשוב לומר,
או לא מספיק חשוב בשביל לקטוע את הרגע הזה.
הייתי צריך ללכת. כשאמרתי שאמא שלי תדאג היא לא הבינה כ"כ.
אצלה זה לא היה ככה. היא אמרה שהיא תשאר לישון מתחת לעץ, כמו
שעשתה הרבה פעמים בקיץ.

בבוקר למחרת השמש לא זרחה.
זאת אומרת, היא זרחה, אבל ענני היורה הסתירו אותה. התעוררתי
יחסית מאוחר אבל היה עוד חשוך. כשהבנתי שיורד גשם ולא כ"כ
מוקדם, תפסתי מטריה ושמיכה גדולה ורצתי אליה. אפילו לא ציחצחתי
שיניים.
כשהגעתי ראיתי אותה מרחוק, שוכבת. מטורפת, חשבתי, איך לא קר
לה. אבל היה לה קר. היא שכבה שם, ללא תזוזה, קפואה למוות. "למה
לא הלכה הביתה?",
בכיתי. כנראה ששם לא היה חם יותר. "למה לא באה אלי?". אבל
כנראה שזה היה מעט מדי, מאוחר מדי - כמו השמיכה שהבאתי.
כיסיתי אותה.