סכין חדה חודרת את הלב. מחוררת אותך מבפנים, מוציאה ממך את כל
המיצים. מוציאה הכל -  את הטוב, את הרע, את כל הכאב שחווית, את
הכאב שגרמה בפעם האחרונה... טיפות אחרונות של משהו אנושי
מטפטפות ממך ואתה מרגיש חלול, מנוצל.
אנשים שהשארת מאחור, דוקרים לך את הלב בדקירות קטנות של
זכרונות כואבים. אתה מנסה לעצום עיניים, להתעלם, לשתות משככי
כאבים. אבל את הכאב הזה שום כדור לא ישכיח ממך. אותם אנשים
שהיו קרובים אליך יותר מדי, שהיה אסור לתת להם ללכת. אותם
אנשים עם עיניים מלאות באושר וחיוך כל כך תמים, עיניים שמביטות
אליך באהבה. אבל יום למחרת הם אינם. עזבו, נעזבת, ואין שום דרך
להחזיר את אותם אנשים, ולראות על פניהם את אותם חיוכים. אין
אנשים, מסביב דממה, אין כלום. אף אחד ושום דבר לא יפריע יותר
לבדידותך.
לא לבטוח, לא לעצום עיניים, לא לתת להם להתקרב, להכנס פנימה,
לגלות מי אתה. אסור לתת להם לגעת. הם ינסו, כולם מנסים לגעת,
אבל אם אתה רוצה להינצל אל תתן להם לגעת. תשכח את העיניים,
תשכח את האושר, תדמיין את הכאב. תדמיין שהם מעולם לא היו. שלא
היה לך את אותם רגעים של פרפרים בבטן, רגעים של שמחה. תשכח את
העבר שלך. אין לך עבר. הכאב שאתה זוכר, הוא לא מהחיים שהיו לך,
היו לך חיים מאושרים. פשוט תחשוב חיובי ואל תתן לגעת.
וגם אם יום אחד תראה עיניים מלאות דמעות מביטות אליך אל תתן
לזה להשפיע. אל תתן לזה לחדור ללב. לחדור ללב ולחורר אותו. אל
תתן להם להיות הסכין שתרצח אותך. אל תתן לגעת כי מסביב כבר אין
שום דבר ואף אחד שיפריע לבדידותך...