אגם. אולי זה מתחיל להיראות כאילו שאת הופכת להיות המפלט
הווירטואלי שלי למחשבות בקול רם. אין לי ממש עם מי לדבר על כל
זה, וזה מוכרח לצאת, להישמע, להיכתב.

בכיתי שוב היום. ניסיתי להימנע מזה, אבל זה מה שבדרך כלל קורה
אחרי טריגר זה או אחר, שמצית בי זיכרונות ורגשות שאני כל כך
הרבה זמן מנסה להניח בעבר. לא יודע, יכול להיות שהתפיסה שלי של
העולם במובנים מסוימים היא מיושנת לפרקים. אחד אותם המובנים,
היא הדרך בה אני יודע שאני מסוגל לאהוב, ואיך שאני רוצה שיאהבו
אותי. וזה פשוט בלתי אפשרי למחוק מהראש ומהלב את אותה הרגשה
שרובצת בשניהם - על איך שאהבה כזו חיה ונשמה פעם, אפילו שזה
היה לפרק זמן כל כך קצר.

אני באמת בסדר עם העניין של להיות לבד. אמנם, בזמנים בהם ישנן
נפילות, הן קשות מנשוא. הייתי פשוט נותן את הנשימה האחרונה שלי
עבור המתנה הזו של להתעורר בבוקר, להסב את ראשי לצד ולמצוא שם
את האחת, ישנה בשלווה, עדיין עם זכר קל לחיוך איתו נרדמה. את
הנשימה האחרונה, אגם.

אני נהיה עבד של השגרה. זה מפחיד ומגעיל אותי יחדיו. עולם
המוסכמות בו אנו חיים מרגיש קצת יותר מדי גדול. הריצה הזאת
אחרי החומרניות, השקט, העצמה - זה נורא בעיניי. אני מקווה
למצוא את עצמי ביום מן הימים במקום רחוק, מוקף אך ורק באנשים
הנכונים, הרחק מהזרקורים המפתים של הערים, הניאונים, המכונים,
בלוקים על גבי בלוקים של בטון, צביעות, גאוותנות, שקרים. אני
מקווה עדיין להיות בבריאות טובה, אם וכאשר זה יוגשם.

אני בוכה, ומנסה להירגע באמונה שהכול ישוב לסדרו, שזה מגיע לי,
שיהיה טוב. התרופה הזאת עוזרת לפחות ופחות זמן, בכל פעם שאני
בולע אותה.

אשמח לשמוע לדעתך. תודה שאת שם.