היי.
יש לי דחף למונולוג, עקב שתייה מרובה. ייתכן וכל המובא מטה
יראה כמו אוסף מחשבות תלושות של אדם זר לחלוטין, בעלות קשר
מקרי ביניהן, ואם כך זה אכן יצטייר, עמך הסליחה מראש. יכול
להיות שהדברים גם ירגישו אישיים מדי, אבל אשליך את זה על רמת
האלכוהול הנוכחית בדם. ואבקש סליחה נוספת, אם זה לא מעניין
אותך כלל כלל, מה ש,אגב, יהיה סביר בהחלט. לי יש צורך לדבר.

השנה האחרונה, בהיעדר מילה טובה וחדה יותר שתתאר אותה, מרגישה
מוזרה. שונה. אני מרגיש שמשהו משתנה, ואני לא ממש יודע מה.
לפעמים, באותם רגעי ההארה, בהם אני חושב שאני יודע לשים את
האצבע על כל הנקודות הנכונות באירועים של השנה הזו, אני מרגיש
צלילות כזו, כמו שלא חוויתי מעולם. אבל, אלו רק מקרים בודדים
ורחוקים ביניהם. בשאר הזמן, זה נראה כאילו אני נותן לשגרה
להשתלט, למעט אותם רגעי ייאוש, בהם בא לי לטפס על הקירות
ולצרוח עד שהריאות יתרוקנו לחלוטין. וזה עוד באור זה, כשאני
משוכנע שהשינוי שחל הוא דווקא לטובה.

יש הרבה קסם בלהיות לבד. חבל שהקסם פג לעתים, ואז אני ניצב מול
מציאות שקשה לי להתמודד איתה, במידת מה. אני מנסה להימנע מאותם
בורות, אבל עדיין נופל לתוכם מדי פעם ופעם, והטיפוס חזרה הופך
להיות יותר ויותר קשה עם כל פעם שכזו. תמונה של חבר, ירוי
בראשו כתוצאה מחוסר יכולת לצאת מאותו בור אחרון אליו נקראה
דרכו, עולה מולי שוב ושוב. באותו יום, נשבעתי אפילו לא לחשוב
על זה יותר ביחס לעצמי, וכבר אז ידעתי שאני משקר. פרידה כואבת
מאוד, לא הרבה זמן אחרי האירוע הזה, לא מוסיפה. אני חי בסוג של
עולם שדאגתי ליצור לעצמי בקפידה רבה, אבל התקווה שמחזיקה אותו
נראית כאוזלת, והמחשבות של היום שיגיע אחרי קצה, מרתיעות.

אני נוטה לראות בעצמי אדם חיובי, עם מפלות שגרתיות בדרך, כמו
שכולנו חווים בחיים. עם זאת, משהו עדיין מרגיש אחר, והלוואי
והייתי יודע מה, כי אז הייתי ממהר לתקן את זה בי. אני פשוט
רוצה לשכוח, לא לחשוב, להיות רגיל בעל דאגות רגילות לחלוטין,
ולא מבין למה זה לא קורה. כואב לי, ואני לא מוצא מזור.

מצטער עם זיינתי בשכל יתר על המידה, במיוחד בהתחשב בתנאים,
אבל, למען האמת, לא ממש אכפת לי. הרגשתי שאני חייב לומר את כל
זה למישהו. עצם המחשבה שאדם חי אחר קורא את זה, מניחה את
דעתי.

שיהיה לך לילה טוב.