זוקף ראשו, מישיר סנטרו, מותח את החולצה מטה שתשב טוב, מביט
ישר אל הקיר שמולו מנסה לייצב את המבט שלו, לראות מבעד לדמעות
שמתייבשות מהר מאד, נושם נשימות עמוקות מדיטטיביות מאידך ומחד
גיסא מלאות ייאוש. הוא קם מהמיטה, מתהלך למרכז החדר ונעצר,
מגרד קרקפתו בלי סיבה ואולי מתוך תקווה שזה יצית את מסלולו
כשולי מסלול המראה בליל ערפל כבד. הוא ניגש אל הדלת כשהוא מבין
שיש לו כמה פריטים לסדר לתוך תיק הצד לפני שהוא יוצא, לא משהו
מסובך אך בהחלט הליך שדורש ממנו המון אנרגיה שאין לו.
לבסוף הוא נועל את דלת הדירה ויוצא אל הרחוב, אל החוץ
הסמי-אפוקליפטי או לפחות כך הוא רואה את זה. הנוף שוכך ומראה
את פניו האמיתיים של נעדר כוונות ומוכתם בשאריות תדמיות שקריות
של אנשים שנמחקו וכבר אנשים אחרים הם. הוא פוסע בצעדיו הלא
מזיקים, מתקדם את הדרך הביבית הלועגת לרגשותיו צעד אחר צעד,
עוברי אורח שקועים בבועתם מסיטים את תשומת ליבו ממקדחת
מחשבותיו, האם הם יודעים שהוא קיים? האם הוא יודע שהוא קיים
כפי שהוא חושב שהוא קיים? האבסטרקציה מביכה אותו ובנסיון עבש
למקד מחשבותיו הוא סוקר את הרחוב הראשי שנגלה אליו כמו נהר
המאיים לעלות על גדותיו ולקטוף נפשות תלושות ומכונסות, תנועת
מכוניות מורדת בכבדות הכביש, כמו סלמון הקופץ בעוז רוח כנגד
הזרם. הוא מחליט שגם הוא יכול כמו כולם לחצות על אותם חלוקי
אבן מפוספסים אל עברו השני של הנהר. שורה של מלונות ביזארים
כאילו דוחקת את חזה החוצה אל הרחוב, קוראת תיגר על כל מי שינסה
לערער על ריבונותה על האיזור, שמש הצהריים קוראת לו להניח
לקריאת התיגר ולנשוך את ליבו המכווץ לטובת הסטטוס קוו. כעבור
עוד כמה זוגות עיניים שממלאות אותו תקווה למגע אנושי ספונטני
ובאותה נשימה גם מאכזבות אותו לכדי התאבנות, הוא נכנס למרכול
השכונתי, מרכול בעלי האינטרסים ויגעי היום.

אחד אחד הוא אוסף את המוצרים הבסיסיים העטויים בגדי חג אל חיק
הסל הזמני שנדמה רוקע רגלו על הרצפה בעצבנות בציפייה לסוף
הרומן המפוקפק הזה, סוג של זונת פלסטיק מסורגת.

כאן וקצת שם הוא זוכה לאיזושהי הכרה ע"י בן אנוש אחר, מנסה
לזהות תגובות רומזות, אולי במקרה שכחה כאן פיה את אבקת הקסמים
שלה ועובד המקום פיזר אותה עם המטאטא שבידיו אל חלל החדר.

אך האבקה מתמוססת עוד לפני שהגיעה לשיא גובהה, מותירה אותו עם
תחושת נאיביות מאוסה ובוז אדיר כלפי כמיהתו לנגיעה אמיתית, כעס
שורף את אבקניו ומייד לאחריו כמתוך הרגל אטימות והבעת פנים
שאומרת אי אמון שוטפת את שדה הקוצים שנוצר. הוא לא יכיר אף אחד
גם בדרך חזרה, הוא לא חווה דיאלוג אפילו לא לחלקיק שניה עם אף
אחד מלבד הלעג שלו כלפי עצמו, מותיר סימני הלקאה של הכאה על
חטא, שיניו הקהות מאיימות לקרוע את כל הרחוב הזה, את מרקם
האוויר הזה שנראה כיריעה דקה מאד של עירוניות חמקמקה אך
ברורה.

אט אט ראשו חוזר למקומו הרגיל להיות כפוף, כפוף לכל מי שאפשר,
גם לשמש כבר אין מקום להשחיל לו איזו מילה מנחמת, ידיו אוחזות
את שקיות הקניות במחוייבות לאחוז ותו לא, כי זה מה שנשאר לאחוז
בו, הוא מקווה להיתקל בבחורה שאולי חזרה מהים עכשיו ומתהלכת
בעצלתיים לכיוונו אך כלל אין בחורה ברחוב שלו.

משמסיים לרוקן את השקיות למקרר הוא עוצר להסתכל על אור השקיעה
נושק לים בעמימות מבעד לחלון המטבח, הוא מבקש להינעץ בחריץ
הנוף הזה, להשיל גופו כאן ועכשיו על המרצפות העתיקות האלו,
להישאב אל חוסר ההרגשה. שוב כשלון, הוא צועד חזרה אל חדרו
בצעדים לא נחושים, נעצר בפתח הדלת, ניגש למיטה ומתיישב עליה
כאיש זקן, משמיט ראשו, שומט סנטרו, נמוג בתוך חולצה מקומטת.