השמלה הלבנה שלה נתקעה בגדר.
פתאום הראש שלה התחיל להסתחרר,
אולי זו טעות, טעות גדולה לעשות,
ומי צריך חתונה ענקית שכזאת?!

זו לא חתונה, זו הצגה, זה קרקס.
והחתן שלה עומד שם, על פניו חיוך מנומס.
אם רק הייתה יכולה להתחבא לרגע, לברוח מהקהל,
הייתה מקיאה את נשמתה מאחורי הספסל.

אמא שלה תוקעת מבטים, אוי לה אם תברח,
והיא מרגישה איך היא נחנקת, הכול מעורפל ומסובך,
השמלה שלה לוחצת, ואולי זו בעצם המציאות.
ומי יבטיח לה שהפעם זה לא ייגמר ברבנות?

האורחים כבר ברבע עוף, חלקם שיכורים,
אולי עכשיו היא תוכל לברוח, הם לא מסתכלים.
הדי.ג'יי מנגן בקולי קולות שירים של אהבה,
והיא רק רוצה לפשוט את השמלה, להסתגר בחדר שלה.

והוא, חנוט בחליפה, מגוהץ למשעי,
"מסכן שלי" היא אומרת, "מסכן שלי".
אין לו מושג שהיא רוצה ללכת, לא רוצה להתחתן,
והוא עומד שם מחכה לה, המסכן.

השמלה הלבנה שלה נתקעה בגדר.
ובלב שלה יש חור שממאן להיסגר.
אם רק היה לה האומץ לספר לכולם,
היא שם בטעות, זו טעות להיות שם.

רק רצתה חבר, מישהו לאהוב בשלווה,
מזה יצא לה מפלצת בדמוי חתונה,
ומה המחויבות הזאת עכשיו? איך זה ייתכן?
ואיך היא תספר לו לחתן המסכן?

אמא שלו אף פעם לא חיבבה אותה, זה ברור.
היא בוודאי תשמח לשמוע שהעניין הזה גמור.
לא תהיה פה היום חתונה, כך היא החליטה עכשיו,
מוטב לה חיי בדידות ושלווה מאשר כאב ראש וחתונת זהב.

הוא יתגבר, היא בטוחה, בזרועות השושבינה,
והיא סוף סוף תוכל להיעלם, להתחבא בפינה.
לחכות עד שיעבור זעם, לברוח להוואי,
היא לא מתחתנת היום, מספיק ודי.