להגר

במכנסיים קצרות עד הברך וחולצת-מחזור לבנה של כיתה ט' מצאתי את
עצמי באמצע שומקום.

היו שם הרבה דברים - עצים, פרחים, ביצות, שבילים, אבל בעיקר -
כלום. לא זכרתי איך הגעתי לשם, לא זכרתי מה היה ביום של אתמול,
או בקודמיו, או בילדותי, אבל זכרתי שהייתה לי כזאת. הסתכלתי
למעלה - שמיים אפורים, שמש מבצבצת מפה לשם. קר. ניסיתי לשבת.
אפילו שעון לא היה לי. ניסיתי להיזכר במשהו, כל דבר, מי אני,
מאיפה אני, איך הגעתי לפה. נזכרתי בתמונה אחת - אותי, לבושה
בחולצה צהובה עם עיטורים בצבעים שונים, שוכבת על בטני ובוכה
לאמא שתבוא. זכרתי כמעט כל פרט בתמונה הזאת, רק תחושת הזמן כמו
נעלמה ממני, ולרגע אחד ראיתי את עצמי ממש קטנה שם, ואז קצת
יותר גדולה, אולי בת 15. לא ידעתי אם זה קרה במציאות או
שחלמתי, לא זכרתי שום-דבר ויונה בדיוק חירבנה לי על הראש.
קמתי. התחלתי ללכת. לא ידעתי לאן, לא הכרתי שום דבר במקום
ההוא. בדרך ראיתי עץ זקן, אישה מתה, חול צבעוני, ובדיוק
כשראיתי את הפרח הכי יפה בעולם, הגיע לאפי ריח של בושם גברי של
מישהו שבטח כבר נעלם מזמן.

הלכתי הרבה זמן. אני לא יודעת בדיוק כמה, כי שעון לא היה לי,
אבל הרגליים שלי התחילו להתעייף. לפעמים עצרתי, ניסיתי למצוא
חרקים מתים שאפשר לאכול, בכיתי מעט והמשכתי ללכת. כשהתחיל
להחשיך, והרגליים שלי כבר לא יכלו לשאת אותי, נעצרתי לשבת.
פתאום נזכרתי - אני לא זוכרת איך קוראים לי. ניסיתי להמציא לי
שם, אבל גם אותו שכחתי אחרי שקמתי והמשכתי ללכת. היה כבר חושך
מוחלט. הירח האיר במקצת את הדרך, והזהיר אותי מהנהר שכמעט
נפלתי לתוכו. כמה שמחתי כשראיתי את המים. התכופפתי והתחלתי
לשתות במהירות. שמתי לב שלידי מונח סל, עם הרבה בגדים ולידו
סבון כביסה. לא היה לי הרבה מה לעשות בשומקום הנוכחי, אז
התחלתי לעשות כביסה.
שכבתי לישון.

היו ימים שלמים שלא עשיתי כלום. שכבתי ולא קמתי במשך כל היום,
מדי פעם הייתי הולכת להשתין או לשתות מהנהר. לפעמים כשהיה יום
חם יותר מקודמיו, הייתי קמה ומנקה קצת מסביבי.
הייתי חסרת-אונים. בכל פעם שהלילה ירד דמעות ירדו יחד איתו,
הייתי נשארת לילות שלמים ערה ובוכה. מדמעה לדמעה הייתי לפעמים
צועקת "אמא", למרות שככל שניסיתי לזכור מי היא אותה אמא ואם יש
לי אחת כזאת, לא ראיתי כלום מלבד אותו סל מלא הבגדים המטושטש
מהדמעות שלי.

לילה אחד, אחרי כמה עשרות ימים שהייתי באותו שומקום, החלטתי
שבמקום לשבת ולבכות, או לשכב ולבכות, או לעמוד ולבכות, אני
אטייל קצת.
בדרך נפלתי כמה פעמים משורשים מפלצתיים של עצים זקנים, נחבטתי
בראש וברגל וירד לי קצת דם. אמרתי לעצמי בקול שלא נורא,
והמשכתי ללכת. הלכתי הרבה, וכשהתעייפתי הרגליים שלי לא הודיעו
לי על קריסתם המפתיעה. נרדמתי.

בבוקר קמתי במיטה שלי. הסתכלתי מסביבי, על החדר הפרטי שלי, על
הציורים המודבקים על הקירות, על הטלויזיה והוידאו הישן שאבא
הביא לי מהאלטיזאכן. זכרתי הכל. זכרתי מי אני ואיך קוראים לי,
מי היא אותה אמא, בת כמה אני ואיפה אני גרה.
זכרתי שאני לבד, שאמא שלי מתה מסרטן ואבא לא מוכן לקום מהמיטה
כבר כמה חודשים, שלציפורים שמצייצות בחוץ אין סיבה אמיתית
לשיר, שאח שלי לא מדבר איתי כבר מהקיץ שעבר. זכרתי שבבית-ספר
צוחקים עלי כי אני נכשלת בכל המקצועות, ושאין לי חברות, חוץ
ממיכל, שהיא שכנה שלי ולפעמים באה לבקש סוכר.
בפיג'מה ושיער אסוף מצאתי את עצמי בשומקום.

קמתי. התחלתי ללכת.