[ ביית אותי ]   [ עדיפה ]   [ עזרה ]  [ FAQ ]  [ אודות ]   [ הטבלה ]   [ דואל ]
  [ חדשות ]   [ אישיים ]
[
קול-נוע
]
 [
סאונד
]
 [
ויז'ואל
]
 [
מלל
]
 
New Stage
חיפוש בבמה

שם משתמש או מספר
סיסמתך
[ אני רוצה משתמש! ]
[ איבדתי סיסמה ): ]


מדורי במה








הגבר אשר ירד מתאה של משאית, אשר נעצרה על משטח סלעי, לא היה
שייך לנוף ההרים הקירח והשומם. אמנם ראש מתולתל ושפם גדול היו
יכולים להשתייך לוותיק הפלמ"ח, שהיה לפי האופנה הערבית  נשבע:
"בחיית שערב" (בחיי השפם), אבל באותם הימים עדיין לא נוצר
הפלמ"ח. היה משהו שהבדיל אותו לגמרי מהסביבה: כותונת לבנה,
מגוהצת,  הדחופה למכנסיים, בו בזמן שתושבי המקום (גם הבנות)
לבשו חולצות, חופשיות מעל המכנסיים. והעיקר  עניבה  צבעונית,
גדולה , שקישטה את החזה של הגבר.  לא, הוא בשום אופן  לא היה
שייך לסביבה הזאת.
אחרי שרצה בזהירות על משטח רטוב וחלקלק בעקבות הנהג, שנשא את
מזוודתו הכבדה, עבר אל השביל  הצר, שמכושים ופטישים חצבו בסלע
בכיוון האור היחידי שבקע מהמבנה הארוך. היה זה צריף עץ יחידי,
ששימש כחדר אוכל, מקום ל"שיחת הקבוצה" ולכל אירועים ציבוריים.
בניגוד לנהג, שנעלם בצריף, נעצר הגבר לפני מודעה גדולה הצמודה
לקיר הצריף. דלף חלש אן שמא טל הערב טפטף על ראשו, אך הוא לא
שם לב וקרא בהתעניינות את תוכן ההודעה:
"היום  יהיה לנו הכבוד לארח את  ד"ר שאול טשרניחובסקי, מפקח על
בריאות תלמידי בת ספר תיכוניים ומחבר הפזמון המושר בכל הארץ
"שחקי, שחקי" ועוד. הספרנית פנינה מתבקשת למסור לכל המבקשים
ספרים הכוללים שירי המשורר, אף על פי שנמצא ברשותם ספר אחר, על
מנת שיכלו להשתתף בשיחה אם תתפתח על שירתו.
(לאורח לא עלה על דעתו, שבספרייה של הקבוצה לא היה אף טופס אחד
של שירי טשרניחובסקי, כי אף חבר לא ביקש מהספרנית, שתרכוש ספר
כזה ועם ידיעה על בואו של המשורר, נשלח דחוף ברכיבה מוטקה
לקבוצת עיינות, בכדי לשאול אצלם  איזה ספר שירים של
טשרניחובסקי. כאשר גם בעיינות לא מצא, נאלץ לפנות לקבוצת שרון
הסמוכה ושם השיג טופס ישן ולא משומש של אודיסיאה.)
החברות מתבקשות בכל לשון הבקשה לא להביא אתן דברי סריגה, כפי
שנהגות בשיחות הקבוצה, שמא יראה הדבר כזילזול גס בהופעתו של
האורח.
ד"ר טשרניחובסקי ידוע כשולט ביוונית הביא עמו מזוודה מלאה עם
תרגומיו מחדש של "אודסיאה" להומרוס. חברים וחברות  שיש ברצונם
לרכוש את הספר בהנחה ניכרת   יצטרכו לוותר מתקציבם השנתי ומכמה
הקלות שהם מקבלים מחבר אליעזר מדי חודש או מדי שבוע:
א. ויתור מרצונם הטב מהשתתפות בטיול שנתי לעמקים ולגליל  וכל
הוצאות הקשורות בהם.
ב. במשך חצי שנה לא תהיינה נסיעות עם נהג הקבוצה לחיפה ותקציב
5-7 גרוש.
ג. חבר אליעזר מסור לחוד על קיצוץ בתקציב של חברים אלה, כגון
חצי קופסה סיגריות במקום שלמה, משחה גילוח וסכיני גילוח, משחה
שחורה לנעלי עבודה, לחברות חצי קופסה "מ/פ ורק 4 חפיסות X
במקום 8 בחודש ועוד. הספרים שחברים ירכשו לא יהיו רכוש קבוצה
והמשורר מבטיח לכל רוכש הקדשה אישית."
קריאתו נפסקה על ידי צלילי ה"גרמושקה" (מפוחית פה)  דקים
ועדינים, שהשמיעו את ראשית  "שחקי, שחקי", סימן  לבחורה, אשר
בקול דק של ילדה קטנה התחילה לשיר את הבית הראשון של "אני
מאמין".
" הם רומזים, שהגיע הזמן שאפסיק להתעניין בבעיות האספקה שלהם
ואשמיע את דברי, כפי שהתחייבתי", הסביר הגבר לחברו הבלתי נראה
ובצעדי מלאי מרץ דחף את הדלת. עם הופעתו סובבו הממונים על  שני
"הלוקסים" את הפתילים ואור מלא האיר  לפתע  את האנשים הרכונים
מעל גיליונות הנייר, שעליהם שוכפלו מילות "שחקי שחקי" שהצטרפו
לשירת יחיד של הזמרת:
"כי עוד נפשי דרור שואפת, לא מכרתיה לעגל-פז,
כי עוד אאמין גם באדם, גם ברוחו, רוח עז."
קצב השירה נשבר לפתע, כשהאורח הנרגש פתח בקולו עמוק: "לא
מכרתיה לעגל-פז",  תזכרו בבקשה את המשפט  הזה. הוא מוביל בחיים
את כל האנשים הגנים: "לא למכור את הנשמה בכל מחיר לעגל- פז."
אחרי תדהמה רגעית המשיכו השרים, כשהשיר הופך לתפילה חדגונית
בבית הכנסת. כשסיימו את הבית האחרון השתררה באופן טבעי דממה,
כשהזמרים מצפים למחיאות כפיים של המשורר או לתגובה כלשהי.
ואכן טשרניחובסקי לא אכזב אותם. הוא קם ופתח בדבר תודה, שהיו
צריכים בעתיד להפוך לדברי  השמצה על אדם שמכר את כישרונו תמורת
בצע כסף"
"מה אומר, רבות וגבירותיי, ממש ריגשתם אותי עד עומק  נפשי.."
הוא נדהם, כשכבר בראשית דבריו נפסק. היה זה "פריץ היקה", אשר
לא היה יכול להתאפק והגן בקנאות על  המהפכה , שחוללו
ה"חלוצים":
"תסלח לי דוקטור המשורר, אבל  בחברה שלנו, מזמן כבר  אינם
"רבותי הבורגניים וגבירותיי בשמלות רוקוקו. אנחנו בסך הכול
חברים וחברות, שרוצים ליצור מחר אחר לגמרי מזה שבגלות."
"תסלח  לי חבר אלמוני, ששכחתי לרגע באיזה מקום אני נמצא,זה
בגלל המרחקים הקצרים בארצנו. אם אתה בירושלים אתה מקפיד על
פנייה לזר: "אדוני" או אפילו "הוא" ואם אתה כעבור זמן מתהלך
ברחובות תלך אביב, שומע אתה: "איזו עניבה יפה  יש לך ד"ר
טשרנחובסקי ?, מאיזו מעריצה קיבלת אותה?" ואילו חלוצה אחת
למראה עניבה שלי תתבטא בזלזול: "איזה דג מלוח מצחיק תלה לו איש
זה על הצוואר? בדיוק כזה תלית לחתולה שלי."
"האם עניבה הצבעונית שלך לא עומדת בניגוד למכירה לעגל פז" ?
"מה אתה, חבר קיבוץ יודע על מכירה לעגל פז?  על פיגומים בתל
אביב ,עיר הגזוזניקים ובחיפה האדומה" עובדם 10 - 15 שעות
ציירים, משוררים, כדי בכסף שיקבלו יכלו לקנות צבעים או להוציא
ספרון שירים, כמו מסדה" ללמדן או המהפכן הזה שלונסקי, שמזלזל
ל"משורר הלאומי".
כאן מצא "פריץ היקה" הזדמנות לידיעותיו:
"ומה דעתך ד"ר טשרניחובסקי על המשורר שדרש ממו"ל  סכום
אסטרונומי בעד הרשות להוציא את ספר שיריו וכשהמו"ל  הסביר לו
שבעיירה שלו אין הרבה קוראי עברית, ענה לו: "לא יהיו לי נדוני
שינה, אם יהודי קולומביה לא יקראו את שירי. אני ראשית כל הנני
סוחר ולא משורר עני. אם מישהו יגיד, שביאליק אינו משורר טוב,
לא איעלב, אך אם מישהו יגיד שביאליק אינו סוחר טוב, אראה
בדבריו עלבון."
"טוב. זה מובן מבחינה פסיכולוגית. ניסיון לטשטש את זכר העניות.
אביו, שקרובים קראו לו " בטלן בעסקי יער, לא יצלח" מת והשאיר
אלמנה עם שלושה  יתומות ותלויה בחסדי שכנים וקרובים רחוקים.
מרגש לקרוא את השיר על  הספקות האם לרכוש בעד שתי פרוטות שתי
פרוסות לחם וקצה זנב של דג מלוח או שני נרות לשבת ודמעה שזלגה
בשעת ברכת הנרות. ברור שהמשורר שגילה לנו את כל הפרטים , נלחם
עכשיו בכל המרץ למחוק את העבר העלוב. אני מצדי, שעברתי את כל
העולם, לא  זקוק רכוש כלשהו וכותב בגלוי "אני-לי משלי אין
כלום, גם לא שולחן!". אני רק זקוק להשראה ומה שיותר קוראים,
שיזדהו אתי".
"תסלח לי פריץ, אני בתור מנהל השיחה כל שבוע נוטל ממך רשות
להגיב. ואני מבקש אלף סליחות ממך ד"ר טשרניחובסקי, אך כפי שאני
מכיר את פריץ, אם תמשיך אתו ויכוח אפילו עד חצות - המלה
האחרונה תהיה  שלו. ולכן אני מבקש  ממך סליחה, שתחדל משיחה
אתו, נוסח שיחות במקלחת ובדיחות על "המשורר הלאומי" ותחליף את
הנושא. בשם עשרות חברים וחברות אני מבקש ממך, שלרגל  פרסום
"אודיסיאה", תספר לנו משהו על המחבר שלה וקצת מתוכן, על  מנת
להקל עלינו את השחייה בים העמוק. לנו יהודים המלה "אודיסיאה"
מזכירה את ההעפלה ארצה. טיפוס על הרים, נדידה ביערות ובסוף
הסתכנות לעלות על ספינה זרה ואפילו ספינת מעפילים  השטה ארצה.
ברור שמחבר האודיסיאה" לא שמע על המעפילים, אך זהו כל, שמצטייר
עם השם ''אודיסיאה".
אתה צודק, חבר..." "פרץ, פרץ סלפטר!"
"אתה צודק חבר פרץ סלפטר,אף אני חשבתי, שלרגל פרסום
"האודיסיאה" מן הראוי להקדיש לה כמה מלים, אך חשבתי לנכון, לפי
כללי דמוקרטיה להשאיר לחברים נושא, שעליו  אדבר."
"לדאבוננו, פריץ תפס את ההגה ויכול היה להוביל אותנו לרמה,
שאנו מנהלים שיחות במקלחת וכשמדברים על מקלחת, הנה  הגיעו לזמן
עוד חברים  שיהיו מעוניינים לשמוע על  הנושא המעניין."
שוב השתרר לכמה דקות אי-שקט. היושבים על ספסלים הצטופפו קצת,
כדי לאפשר לבאים לשבת.
"ואם לא תהיה התערבותי לעניינים הפנימיים חוצפה, מותר לי
לשאול, מדוע חברים אלה הגיעו רק עכשיו?"
"כלל וכלל לא,אלה ה"גימלים" שסדרני העבודה מצאו להם עבודה, על
אף הטיפטוף בחוץ. אבי ג`,אריה  ג` ,שלמה ג` ומוטקה ג`,סודרו
באורווה, רפת ,לול ובדיר, כדי לרכז את הזבל  שהשאירו בעלי חיים
ורק כשמזג האוויר ישתפר, יאספו אותו בעגלות ויפזרו בכרמים או
במטעים. אלה הם עובדים שלא קשורים בשום ענף ומשבצים אותם, מלבד
הייעור לכל צורך. "
"תודה. ואתה חבר, למה אתה עומד על יד הדלת ולא מתיישב עם יתר
חברים. האם אתה לא מקומי?"
השאלה הופנתה אלי ואני עניתי:
"אם אשב על יד מישהו, יתפנה מיד  כל ה ספסל. כולם יעמדו על יד
קיר ואני אשב לבדי."
"וזאת משום מה?"  ,"בגלל ריח עזים או לדיוק יתר של גללים שלהן.
אני בטוח שגם אתה מרגיש הריח."
"אמנם כן. אבל גם חבריך עבדו בזבל והנה הם באו רחוצים ובבגדי
שבת."
"מה אגיד? הם גמרו לא לפי השעון, קראו אחד לשני והשאירו אותי
עם זבל העזים, הלכו לחיים שיחמם להם את המים, כי הם מסריחים
ועבדו כשאחרים הסתתרו  עם בוא הגשם בחדרים, חיים חימם להם את
המים והם התקלחו והחליפו בגדים וכשאני הגעתי למקלחת היו מים
קרים כמו קרח וחיים ישב כבר עם יתר החברים בחדר האוכל. החלפתי
רק את הגרביים ואת נעלי העבודה וכמו שאני מיהרתי לשמוע אותך".
"האם גם אתה הזמנת ספר "אודיסיאה" ?
"הזמנתי, אבל אני לא יודע, אם יישאר איזה ספר בשבילי."
"אני מבטיח לך, שיישאר, רועה צאן שבא בבגדים המדיפים ריח עזים
לשמוע הרצאה על "אודיסיאה" ראוי שיהיה ראשון, שיקבל ספר עם
הקדשה מיוחדת"
אמר ולא  תיאר לעצמו, עד כמה ניבא בדבר הקדשה מיוחדת.
"ועתה  התקרב נא אלי ושב על הכיסא כי אני בשעת הרצאה רגיל
לעמוד."
"כיסא, שהביאו באופן מיוחד בשבילך? האם אינך צוחק? כשהיית בבית
הספר והמורה רצה להעניש אותי, אמר לי לעלות על הקתדרה ולשבת
עליה, כשפני לכיתה.   לכיתה צוחקת ולועגת לביש גדא.."
"חלילה לי לצחוק. קבל זה בתור אות כבוד שאני נותן לרועה עברי
ראשון, שמצאתי אחרי אלפי שנים. ועתה אם כל הדברים הסתדרו אתחיל
על  "אודיסיאה" שלי:
מחברם של "אודיסיאה" ו"איליאדה" שי אפוסים ענקיים, שהעשירו את
הספרות  האנושית הוא ספק דמות אגדית או היסטורית. בביוגרפיה
שלו רבות סטירות. עובדה שבע ערים יווניות (באסיה הקטנה, באיים
אגאיים וביוון בעצמה) טענו שהן הן היו מולדתו של הומרוס. כולן
הסכימו בעובדה אחת, שהוא היה עיוור ולכן לא היה מסוגל לרכז את
אלפי שורות על גבי עורות בהמה, אלא נאלץ היה לאכסן אותן במוחו
הגאוני.כל המסורות על תולדת חייו היו מרוכזת בחיבורים הנקראים
"חיי הומרוס" שהחשוב בהם מיוחס להרודוטוס. שם מסופר, ששמו
האמיתי היה מלסינגנס והשם הומרוס היה רק כינויו. מלסינגנס גדל
בסמירנא (איזמיר) שבאסיה הקטנה, נסע בספינת סוחר מעבר לים
ונעשה אח"כ למשורר עני הנודד ממקום למקום. הוא חי בין פשוטי עם
וביניהם התפרסם בסיפורים מופלאים, שפלט אותם בצורת משפטים
בנויים תמיד בקצב קבוע. בנדודים שלו הגיע לאי כיאוס, בו ייסד
אסכולה למשוררים ושם  גם מ ת. עוד בתקופה העתיקה הראו שם את
קברו וכן ישבה שם משפחה המתייחסת על הומרוס, שבניה התפרנסו  על
דיקלום  שירי הומרוס-אביהם.
במאה ה-71 טענו החוקרים, שהומרוס לא היה ולא נברא ושהאפוסים הם
פשוט אוסף שירים רבים. אחר כך קבעו שהומרוס אינו אלא שם קיבוצי
למשוררים רבים ושונים, אלא הדעות אלה נשכחו. אחד הפילולוגים
פ.ח. וולף קבע, שאי אפשר היום לקבוע את הנוסח המקורי, מאחר
שהנוסח שהגיע אלינו הוא פרי פילולוגים יוונים של התקופה
ההלניסטית. במאה ה-20 נחלשו הניגודים בין  האסכולה הביקורתית
וחסידי אחדות שבשירי הומרוס.
הארכיאולוגיה  הוכיחה שתיאורי הומרוס אינם המצאה דמיונית של
משורר עיוור. החפירות בטרויה הראו שלסיפור על מלחמת טרויה יש
רקע היסטורי, החפירות במיקנה גילו שתיאורי הווי בשירי הומרוס
מתאימים לתרבות החומרית של תקופת גיבורי שירים.
על אף האופי השונה של  "איליאס"  ו"אודיסיאה" קיים סגנון אחיד
בשתי היצירות  ועל אף שוני התמונות מורגש שהמשורר עיצב אותם
לפי רוחו. נושא האיליאס הוא מלחמת היוונים   על איליום-שם אחר
לעיר טרויה בעקבות  חטיפת הלני ,אשת מנלאוס מלך  ספרטה על ידי
פאריס בן פריאמוס, מלך טרויה. המלחמה נסתיימה בכיבוש טרויה
וחורבנה בידי היוונים. אך  הנושא העיקרי של השיר הוא לא תיאור
המלחמה, אלא זעמו של אכילאוס גיבור יוונים, שבגלל סירובו
להשתתף בקרבות גרם למותם של יוונים רבים. אף כאן סיבת צרות היא
האישה. היא בת הכהן של אפולון שאגמנון, מצביא העליון של יוונים
סירב להחזיר אותה לאחר שנפלה בשבי. בעקבות ריב שפרץ בין אגמנון
ואכילאוס  אות אגמנון להחזיר את הבת השבויה אך תמורתה הוא לוקח
מאכילאוס את פילגשו. אכילאוס החליט לפרוש מן המלחמה עד שאגמנון
יבטל את העוול. בכלל "איליאס" היא יצירה העוסקת בהווי גברים,
אבירים והאישה היא רחוקה מלהיות נושא התעניינותו של המשורר.
לעומת זאת "אודיסיאה" הוא מעין "צאנה וראנה" מוקדשת לנשים
וכמעט כל הגיבורות  תופסות פרקי "אודיסיאה" הן נשים: נתחיל
באלה-מכשפה קירקה, שהזמינה את חברי אודיסאוס לביתה המפואר.
לאחר שהגיעו הגישה להם אוכל מצוין ומשקה, שלתוכו שפכה אבקה,
שהפכה אותם לחזירים. היא סגרה אותם דיר ורק חבר אחד, שמתחילה
חשד, רץ לספינה והודיע לאודיסאוס מה קרה. אודיסאוס נטל את חרבו
ורץ להציל את חבריו. בדרך פגש את הרמס, שידע על מזימותיה של
המכשפה, נתן לו צמח, שניטרל את השפעת האבקה. כשאודיסאוס לאחר
ששתה את המשקה לא הפך לחזיר, החלה להתעניין וכשנודע לה, שזהו
אודיאוס, איש מסעות, התאהבה בו והציעה לו ללכת למיטה,כדי
להתעלס.  בטרם הסכים אודיסאוס, השביע אותה שבועת אלים חגיגית,
שהיא קודם תחזיר לחבריו צורה אנושית. כשעשתה זאת , נשאר אצלה
שנה תמימה כמאהב שלה. כעבור שנה תקפו אותו געגועים למולדתו עד
שקאליפסו הסכימה, אך תחילה  נגזר עליהם לרדת למשכנות האדס, אל
המוות, לשאול את נפש החוזה העיוור טיירסיאס, מה יהיה גורלם. פה
פגש גם נשמת אמו ואחרי שהגיש לה לשתות מהדם, סיפרה לו מה נעשה
בביתו, על בנו שנולד,שמעבד את אדמתן ועל כנופיית יריבים, אשר
רוצים לזכות בידה של פנלופה אשתו ולזכות ברכוש שלהם.
בשלב הבא הגיע ספינתו לאי סירנות .הן ישבו על הסלעים ובשירתן
הנפלאה משכו אליהן ספנים, אך איש מהם לא שב הביתה ובאי נערמו
עצמות בני אדם רקובים. אודיסאוס שידע על מזימתן, סתם אוזני
חברים בדונג, על מנת לא ישמעו את השירה המפתה ובעצמו ציווה
לקשור את עצמו לתורן והקשיב לשירתן. כשמוקסם מהשירה ביקש
מחבריו, שיתירו אותו, קשרו אותו יותר חזק והתרחקו מהר מהאי.
במשך מסעותיו של אודיסאוס התרסקה בסערה  ספינתו האחרונה וכל
חבריו טבעו. רק  הוא נסחף  עם הרוחות ועם הגלים תשעה ימים
ותשעה לילות ובלילה העשירי  הגיע אל האי שבו התגוררה הנימפה
קאליפסו. שבע שנים נשאר עם קאליפסו, אשר פינקה אותו ואף הבטיחה
לו נעורי נצח. אף על פי כן התגעגע אודיסאוס לביתו, אך לא יכול
היה לעשות מאומה, כי שום אונייה לא הגיעה, שתיקח אותו. עד שיום
אחד לאי הרמס ,שליח של זאוס והודיע לקאליפסו, כי רצונו של אב
האלים הוא שאודיסאוס ישוב הביתה  ואחרי שנלחם בטרויה עשר שנים
וספינתו התרסקה, מן הראו שיראה את קרוביו וידידיו. קאליפסו
באין ברירה הצביעה אילו עצים הצומחים באי מתאימים לבניית
רפסודה, נתנה לו קרדום, מקצוע ומקדח  והוא מאותו הרגע התחיל
להכין כל החלקים, כמו  תורן, מפרשים מבד המשובח ביותר,
שקאליפסו הביאה. קאליפסו אף לימדה אותו איך לנווט בים, להתבונן
בכוכבים ולהקפיד שהעגלה תהיה תמיד משמאל. וכאשר הוריד את
הרפסודה אל המים רחצה אותו, הלבישה בגדים יפים,הביאה צידה
לדרך,אודיסאוס ,שנפרד מאושר מקאליפסו הפליג לים.
לאחר תלאות ארוכות הגיע אל אי הפיאקים, שם שלט מלך אלקינואוס,
שבתו  היפה נאוסיקאה  על אף הפרשי בגיל התאהבה בו מיד ומוכנה
הייתה להיות אשתו של איש, שהקסים את כולם בשפתו העשירה
ובסיפורים  נפלאים על מה שקרה לו.
עוד אישה אחת  מן הראוי לציין, הרי היא אוריקליאה הזקנה, אמנתו
לשעבר  של אודיסאוס. בפקודת פנלופה, אשתו של אודיסאוס, החלה
לרחוץ את רגליו המזוהמות של אודיסיאוס, שהתחפש לפושט יד, מזוהם
ובגדין בלויים. בשעת רחיצת רגליו הרגישה בצלקת שמעל קרסולו. על
פי הצלקת מיד הכירה שהמזוהם ובלוי בגדים הוא אודיסיאוס, בעל
מלכה פנלופה, שבשעת הציד אצל הקרובים חזיר בר קרע את רגלו
בניביו הארוכים. היא רצתה כבר לבשר למלכה שהפושט יד ו בעלה, אך
אודיסיאוס חיבק את צווארה והשביע אותה, שלא תגלה לאף אחד את
סודו. וכך ישבה פנלופה בכיסאה, כשספקות קורעות את לבה, האם הזר
דומה לבעלה הוא  אמנם בעלה או רק דומה, כפי שהוא טוען.
"בין אלה שהכירו את אודיסאוס כדאי גם  להציג את הכלב שלו"
הרשיתי לעצמי ללחוש.
"אתה מתכוון לארגוס הזקן, ששכב על ערמת זבל, מוזנח מאז בעליו
נעלם ולפתע הגיע לנחיריו ריחו המוכר של  אודיסיאוס, שטיפל בו
עוד בהיותו גור ולימד אותו לצוד חיות. עתה כשכלב חש בריחו של
אודיסיאוס  האהוב קשקש בשמחה בזנבו והתקרב אליו על רגליו
הכושלות. אודיסיאוס שלמראה כלבו עיניו התמלאו דמעות, אך מכיוון
שהיה בחברת אמאיוס, ולא רצה שישאלו אותו מנין  הכלב מכיר אותו
הפנה אליו גבו והכלב אחרי שמאושר הריח את ריחו של אדוניו
התמוטט ומת. מנין לך השם `ארגוס`?
"היה לנו בבית בפולין כלב שובב, שקראנו לו על שם ארגוס בעל מאה
עיניים, השומר את הכניסה להאדס. השכנים, שלא סבלו אותו נתנו לו
חתיכת בשר עם סטריכנין והוא על טיפול עם קפה שחור מת. סיפרתי
בדמעות להורי על מותו של ארגוס ואחר כך הנצחתי את דמותן בפסיפס
שהדבקתי בגבס ושמונח היה בסלון".
"סיפורים אלה, שכל אחד היה יכול לשמש נושא לסרט הרפתקאות או
רומן מתוק מעין "אופרה בסבון" מילאו את הספר הענק, הנקרא
"אודיסיאה" ויחד עם זאת לא יצאו ממסגרת החמורה של  דקטילים
והקסמטרים, כה אופייניים  להומרוס ולכל הספרות אפית, שיצרו
עמים שונים. אגב, אריה, ידוע לך  מה זה דקטיל או שמעת פעם את
המושג "הקסמטר"?
בהיותי תלמיד בבית ספר תיכון קלאסי, נתקלתי לא פעם במושגים
אלה, אך בהיותי אריה ג`, רועה צאן, מן ההכרח שהיו זרים לי.
"דקטילים, כפי שאני מכיר אותם הם בעברית `תמרים` הצומחים על
עצי תמר והקסמטרים אם אינני טועה היא המלה אידישאית מתארת
`מטר` ואולי מרחק שעוברות  מכשפות ,"הקסן" בדרך ל"הר המכשפות"
פטפטתי בחופשיות.
"זה לא נכון"  נשמע קולו של פריץ." הקסן" אינה מלה אידישאית,
רק גרמנית. ביידיש אומרים `מכשייפיס`. מכל חברי קבוצה הוא בחר
לו דווקא את אריה ג`  שמבלה ימים שלמים עם כבשים מטומטמות
ועזים משוגעות.  הוא נתן לו כיסא שלו ורק שואל אותו, כאילו הוא
היה נביאה  דבורה."
"אדון פריץ " הצטעק טשרניחובקי ופניו התאדמו, "אני לא קורא לך
"חבר פריץ", כי אני  אינני חבר קיבוץ ובוודאי לא שלך. לידיעתך
אינני "הוא" ,אלא  דוקטור טשרניחובסקי.  מדבריך אני מרגיש
זלזול במעמד הרועה. לידיעתך מקרב הרועים יצאו גדולי עמנו .
יעקב אבינו, משה רבנו, דוד המלך ורבי עקיבא, רועה אצל  כלבא
שבוע, בעלה של רחל, שבא אליה בליווי אלפי תלמידיו. להבא אני
מבקש מאוד, שאחד החברים, בעלי השפעה, ישפיע עליו שלא יפריע לי
בעתיד, כי זה מפריע לשיעור שלי או  אם זה לא בניגוד חוקת
קבוצה, יוציא אותו מאולם, כי אם לא- אצטרך אני להפסיק ."
"פריץ, שמעת? " נשמע קול תקיף של יהודה הגברתן.
"ועכשיו אגש ברשותכם למבנה היצירה. כל משפט בנוי  משישה
הקסמטרים. `הקסה` ביוונית "שש", אם כן טור בן שישה מקצבים.
"דקטיל" אינו `תמר` אלא  בשפה יוונית `אצבע`, זאת היא רגל שיר
בת שלוש תנועות, שאחת היא ארוכה ושתים קצרות. כלומר  תנועה
ראשונה מודגשת ואילו שתים אחריה חלשות. האם אתה מלבד נגינה
בחליל, אני מתאר לי, מסוגל לתופף? כן? אם כן, נסה לתופף על
השולחן וספור שש פעמים: טא- -טא טא, טא-טא טא,וכך הלאה-שש
פעמים. כך! הנה לפניך משפט אחד ב"אודיסיאה" או ב"איליאדה". לא
איכפת, אם המשפט שלם או מלה שלמה. התנועה הראשונה היא תמיד
מודגשת ושתיהן אחריה חלשות, כאילו לא חשובות. ועכשיו קום מכיסא
שלך, תושיט לי את שתי ידיך ושנינו, כאוחזי משוטים  נתרגם את
טא-טא טא למשפטים הראשונים ב"אודיסיאה" ונשתדל לתרגם אותם.
ותרגם את המשפט:"  (את) הגבר  תשירי לי מוזה אשר ערים
רבות",וכך נמשכו  משפט אחרי משפט כשטשרניחובסקי מושך את ידיו
ופולט  משפט ביוונית ומיד  מתרגם אותו ואילו אריה ג` מלווה
אותן בקצב טא טא טא.עד שמשורות הראשונות נשמע לחש של אחת
החברות,אך לחש זה הספיק להגיע לאוזני העוסקים בתרגום
"אודיסיאה":
"כל הצגה זאת בידיים ודיבור בלשון לא מובנת מזכירה לי טכס
חתונה בסין, כשהכהן מזכיר לכלה הצעירה, מה הם החובות שלה ואילו
הכלה  המחונכת עונה:טא טא טא. לו הייתי יודעת שאצטרך בטכס כזה
הייתי מביאה לי חוטי סריגה. גם אלה שייכים לתפקידה של כלה
סינית".
טשרניחובסקי הפסיק מיד את דקלום הטקסט והביט סביבו, כמו אדם
שרוצה להיזכר היכן הוא נמצא ומה מעשיו. הוא חזר על הקטע של
המשפט הקודם ועוד  פעם בלי הצלחה. זה היה הרגע של אריה ג`. הוא
עזב את ידי המשורר וכשפניו אל הקהל קרא בזעם בקול  רם: "טיפשים
ומטורפים  שחטו ואכלו שוורים של הליוס (אל השמש)".
דממה עמוקה אחזה לפתע את כל האולם ומיד אחרי זה נשמע רעם
מחיאות כפיים וקריאות: "כיפק לאריה שלנו!" איש לא היה מסוגל
לתאר לו, שאריה במקום לגעור בכבשה התרחקה וקלוע אבן בעז
מחוצפת, אריה שתמיד בימי גשם, כשרובם החליפו את בגדים נדף ממנו
ריח גללי צאן, שסידור העבודה סידר אותו לניקוי, ישב ליד העדר
שלו שהתקבץ סביבו בחום הצהריים והיה משנן לעצמו, כדי לא לשכוח
שירים ביוונית , בלטינית, בגרמנית-גתה, שילר ובוודאי
בפולנית-מיצקיביץ, סלובצקי, אריה שמסוגל בעצמו למלא ערב
ספרותי, כל ערב שבת, ישב עתה על יד טשרניחובסקי וחזר עליו, כמו
מטומטם" טא טא טא. מוניו הגזבר חשב עתה ברצינות, אם לא כדאי
להחליף את אריה לספרן,כשיש לו בוודאי ידע יותר עשיר בספרים
מפנינה הספרנית.
זה לגבי חבריו של אריה, שלעגו לרועה המתרועע כל הזמן בחברת
כבשים מטומטמות ועזים מחופות.ד"ר טשרניחובסקי, כאילו הוכה רעם
ושתי חברות מיהרו להביא לו כוס מים. הוא הרים ידיו למעלה
וקרא:
"הו, אפולו מזהיר, שרבים לא רוצים להכיר בכוחך, עברתי את כמעט
את כל העולם,כמו אודיסיאוס, אך בשום מקום לא מצאתי, כמו פה
בהרי נצרת הפראים, רועה עברי, שריח גללי צאן נודף ממנו לרחוק,
שלא רק שמע על אודיסיאה, אבל  זוכר אחרי שנים כה רבות בעל פה
פסוקים מ"אודיסיאה" ועולה על טשרניחובסקי, המפורסם בידע יוונית
שלו וברגעי חולשה רגעית פולט בקול רם את הפסוק העיקרי, המסביר
לכולם מה הייתה סיבה של  אודיסיאה. כי לידיעתכם, פסוק קצר זה
גרם לנדודי אודיסיאוס במשך שנים רבות. חברי אודיסיאוס לא
הסתפקו בשוד העדר, ששיך היה לאל כה חשוב. לא! הם במקום באי
השייך לו, שחטו את הבהמות, בישלו בדוודים, טיגנו על שיפודים
ובסכינים ארוכים הגישו נתחים לפה. אך העיקר הם הניחו שעשן
המדורות וריח בשר המטוגן הגיעו לנחירי למעלה, לנחירי האל
הנשדד. האל הנשדד על ידי בני אדם נחותים פנה לקרובו (כל האלים
הם קרובים, בני משפחה אחת  בראשות זאוס), לנפטון, אל הים,
שינקום בספנים את דברי עוול. נפטון שזמן רב היה עסוק בחיזורים
אחרי בנות ים החליט להזכיר לנתיניו, מי הוא אל הים. הוא אחז
ב"טרידנט" (תלת-שן) ותקע אותו בגל, שבא מולו. הוא בחש בו זמן
מה ומיד הפך הגל לעמוד רם, שתפס אחת הספינות, כמו צעצוע
לילדים, הרים אותה אל על ובבת אחת השקיע אותה ל עומק, מעל
סיפון האונייה. מיד אחרי זה השליך אותה לחברו-גל שני וזה  מסר
אותה בהנאה לגל אחר. כל הגלים, בדומה לגל הראשון היו לעמודים
ללב השמים ומיד אחרי זה השקיעו את כלי שיט , שמשוטיהם נעקרו
מידי  המנסים לעצור את הספינה, תרנים נשברו והסמרטוטים, שהיו
פעם מפרשים צבעוניים, גאים נפלו על ראשי הספנים. הספינות הגיעו
למקומות לא ידועים, ספנים  נפלו בשבי יצורים מוזרים ובשלב
הסופי טבעה הספינה האחרונה ורק אודיסיאוס ניצל  אחרי שנזרק
ארבעה ימים וארבעה לילות על יד גלי הים והגיע לאי קאליפסו. אבל
זה בוודאי ידוע לך אריה..."
"למדתי בתיכון קלאסי את "אודיסיאה" במשך שנה וגם את "איליאדה".
בימים אלה הייתה שיטה ללמוד בעל פה ועובדה שאחרי שנים רבות אני
זוכר, כאילו זה היה אתמול.    
" ואיש יקר יושב ביניכם וסופג עלבונות מכל מיני "חברים",
שלועגים לידע שלו"
"איש לא הכריח אותי לחיות עם "חברים" אלה. איש לא הכריח אותי.
רציתי להיות  חלוץ ואני לא מצטער על שום עבודה. יוסף טרומפלדור
לימד אותנו ש"חלוץ" הוא מעין "כל בו" לארצנו.  צריכים פטיש,
אני פטיש, צריכם מסמר שדופקים אותו, אני מסמר.  כל מה שארץ
ישראל זקוקה."
"ויוסף טרומפלדור לא הזכיר בין "חלוצים" מורים,מורים לעברית
למבוגרים ולצעירים שמגיעים ארצה ונשארים בגלות, כמו פעם, בגלל
חוסר לשון. אני לא מדבר על ספרות ,שירים, מחזות, אבל רובם חיים
במגדל בבל כשלא יכולים להבין איש את רעהו ואיך יבנו את הארץ,
כשלא מבינים את  המלה הפשוטה " לבנה", "פיגום" או "תביא לי
מלט"? אך אין דבר! מצב זה לא יימשך זמן רב ואני מנבא לא בעוד
זמן רב תקופה, כשגל העולים יגבר, שטרומפלדור שלך, היושב במשרד,
הוציא מנשר:"הבו לנו מורים לעברית, הבו לנו רכזים לתרבות, הבו
לנו מדריכים לידיעת הארץ!" ואז תיזכר בדברי ד"ר טשרניחובסקי,
עזוב את הדיר ואת הכבשים ותלך להדריך עולים, המסתובבים כעורים
בארץ חדשה ואז בטוח אני, שאף חלוץ לא ילעג לך ואיש אחרי שנים
יזכור : אריה  הדריך אותי  או חינך ילדי. אריה ג`.. מה בעצם
שמך האמיתי, שארשום למזכרת לפגישה בהרי נצרת. הנה נוצר חרוז
ראשון לשיר שאקדיש לך בספרי. ובכן מה באמת שמך?"
"השם שלי עבר במשך הזמן "אודיסיאה" שמות ולפי שעה אסתפק באריה
ג`."
"ניחא, אם זה רצונך.רצוני למסור לך את הטופס הראשון של
"אודיסיאה" ואציין אותו במספר אחד,ועתה תרשה לי שארשום, מה שבא
לי באותו הרגע, בלי הכנות ובלי טיוטות:
לאריה ג` שגבר על טשרניחובסקי היווני.
בהרי נצרת פראים
נשמע לפתע שיר
וקולו של רועה ירעים
לא בשפת אם ואב
רק בלשון הומרוס הסב
ועל מומחה ליוונית גבר
ואת חידת האודיסיאה פתר,
אך את הידע היטב הסתיר,
כמו את  מילות השיר.
יבוא הזמן ומהעדר יצא
מנהיג כמו רועה אריה
ובקול  מצווה, מלמד ורם
יהיה הרועה למדריך העם
אם הגורל ירצה.

                     בכבוד רב ובאיחולים, שהגורל ישתנה
                                שאול  טשרניחובסקי

אכן לא עברו שנים רבות כשהנבואה של המשורר התגשמה. בתום מלחמת
השחרור,הרגישו רבים מותיקי הקבוצה את האפשרויות הטמונות בעיר
וההר המבודד במשך המלחמה היה  להם זר. אחרי שיחות חשאיות רבות
ובסוף בתום שיחה כללית גורלית, החליטה הקבוצה להתפרק. קודם
יצאו בודדים במכונית משא לחיפה הקרובה, כשארגז קטן או דברים
ארוזים בבד, מהווים כל רכוש שלם. בבוא הנוער ההונגרי מצאלים,
שדרש מכל הותיקים לעזוב את הנקודה, התחילה יציאה מצרים
המונית,מלבד כמה חברים, אשר הבטיחו להם קודם ג`וב  במשרד  או
בתור סוכנים ב"משביר" פנו הרוב לסוכנות. אף אני בהיותי נשוי
ואב לתינוק פניתי לסוכנות, כדי לקבל כמו חברי עבודת גנן. רצה
הגורל. הפקיד הראשי אחרי שעבר על מסמכים שלי המעידים שאני בוגר
אוניברסיטה ועל השיר המודפס ב"דבר" עם הקדמה של  דב סדן, שלח
אותי למנהל המחלקה להנחלת הלשון, נחום לוין. נחום ( כפי שביקש
שיקרא לו) שלח אות בלי הקדמות ובלי הסברים מיותרים לבית עולים
בנימינה, על מנת שאשמש מורה לעברית ורכז התרבות לעולים
המבוגרים. אחרי זמן קצר הוזמנה אישתי,על מנת לאסוף את הילדים
שהסתובבו באין מעשה ברחוב המעברה ועם ריבוי התלמידים והמורים
נתמנתה למנהלת בית הספר. עם סגירת המחלקה להנחלת הלשון נתמניתי
אחרי קורס מקוצר למנהל בית הספר במעברת באר יעקב ועם העברה
לחולון  קיבלתי מראש העיר לייסד ולנהל בית ספר, שנקרא
"כצנלסון". בניגוד לצאן שרעיתי בהרי נצרת, שיתפתי את כל
התלמידים, שרצו והיו להם נתונים לכך בהנהלת הבית, ביתם. נוסף
על עבודת כפיים, שביצעו (לפזר את החמרה, לטפל בעצים ששתלו)
שימשו ממלאי מקום כישרוניים ואף בהנהלת בית הספר חילקתי אתם
לשביעת רצונם של ההורים, תחושת אושר של התלמידים, שביטאו בסוף
השנה ביצירת פסלים מבטון (למזכרת), יציקת פסיפסים, שקישטו את
כל קירות בית הספר. משרד החינוך, שמפקחיו לא התערבו ליוזמתי
הדמיונית ביותר, האריך לי לפי בקשת הורים לשנה אחת את שירותי,
שהצטרכתי להפסיק לפי הגיל,הייתי מאושר ורציתי להודות למשורר
הדגול ,שניבא לי את עתידי  המזהיר אחרי יציאה מהקבוצה, אך הוא
לדאבוני נפטר (1943 ). אף על פי, שבקבוצת כפר החורש זכרו אותי
כדובר ביוונית על  טשרניחובסקי היווני, אני תמיד אזכור אותו
כמנבא עתידי מרועה צאן בהרי נצרת למחנך ציוני, בעל שיטות שונות
וסופר שבאיצטבה של נמצאים עשרות ספרים, מהם שנועדו לתלמידים
ומהם רציניים (תולדות התרבות, מוצא האדם, אנציקלופדיה
גיאוגרפית, תולדות היהודים בארץ ישראל).  

יהיה זכרו של המבקש אור בכל העולם - ברוך לנצח!      







loading...
חוות דעת על היצירה באופן פומבי ויתכן שגם ישירות ליוצר

לשלוח את היצירה למישהו להדפיס את היצירה
היצירה לעיל הנה בדיונית וכל קשר בינה ובין
המציאות הנו מקרי בהחלט. אין צוות האתר ו/או
הנהלת האתר אחראים לנזק, אבדן, אי נוחות, עגמת
נפש וכיו''ב תוצאות, ישירות או עקיפות, שייגרמו
לך או לכל צד שלישי בשל מסרים שיפורסמו
ביצירות, שהנם באחריות היוצר בלבד.
"יגאל! חכה, חכה
רגע! יגאל,
מרגלית אמרה
שהיא מסכימה!
יגאל, בחייאת,
עזוב אותך
משטויות, הפעם
היא באמת
מתכוונת לזה!
יגאל..."

כוסאוחתוק
הסלקום הזה עם
המנכ"ל ההוא
מהשב"כ!


תרומה לבמה




בבמה מאז 26/5/07 9:08
האתר מכיל תכנים שיתכנו כבלתי הולמים או בלתי חינוכיים לאנשים מסויימים.
אין הנהלת האתר אחראית לכל נזק העלול להגרם כתוצאה מחשיפה לתכנים אלו.
אחריות זו מוטלת על יוצרי התכנים. הגיל המומלץ לגלישה באתר הינו מעל ל-18.
© כל הזכויות לתוכן עמוד זה שמורות ל
אריה חורשי

© 1998-2018 זכויות שמורות לבמה חדשה