ערבית
השמש עומדת לנשק את האופק, בעוד אני עושה את צעדיי הראשונים על
החול ההולך ומתקרר. אני תמיד מגיעה הנה כשכולם כבר מתקפלים.
בעוד החוף מתרוקן אני עושה קצת מדיטציה, קצת יוגה ויוצאת
לריצה. אם החוף שקט בשובי אני מרשה לעצמי טבילה קצרה, שחייה לא
מחייבת של שלושה-חמישה קילומטרים מהירים והביתה.

אך הערב הכול יותר איטי כי החוף ממאן להתרוקן. רק לקראת חצות
הצלחתי לפרוש שמיכה רכה  ולצנוח על החול הרך. עוד אני פורעת
שערותיי ומנערת אותן ומישהו צועק מאחור: "היזהרי, את חונקת.
קשה לי לנשום." המשפט האחרון יוצא בשריקה ואני מזנקת ממקומי.
מביטה לאחור ולא רואה איש. מרימה את השמיכה ומזהה סילואט לבן.

"או, סליחה," אני חופרת להסיר את כל החול, וקופאת על מקומי. על
החול הרטוב  שכוב פסל קטן בדמותו של האל אפולו, שריריו
מחוטבים, תלתליו סדורים, אפילו הכלי שבין הרגלים מחוטב כהלכה,
לא יהודי וקטנצ'יק. אני בולעת חיוך קטן, מנערת את שאריות החול
מבין ירכיו ועיני נקרעות לרווחה כאשר אני מגלה שכל מגע מרחיב
את שריריו ואבריו ועוד שנייה ומתרומם לפני גבר. אוי, מה אני
מדברת, זה לא גבר, זה ה-גבר הכי מושלם שאי פעם הנחתי עליו
עין או יד, ועכשיו גם הוא מחייך ואומר בקול עמוק וצלול, "היי
אני אפולו, היכן אני"?

האפולו הזה מזכיר לי את דוד של מיכאל אנג'לו, בגלל הגובה, בגלל
השרירים וגם בגלל החיוך, אבל בעיקר בגלל הלחלוחית, אני עכשיו
מוכנה ומזומנה כמו אחרי משחק מקדים בן שעה והוא טרם נגע בי
באצבעו הקטנה. אם לא הייתי מתביישת מעצמי הייתי מפילה אותו
עכשיו לחול הרך וגומעת אותו לתוכי.

הנשף
התיישבנו על החול הרך, ידו החסונה  מגששת בחשכה אחרי החלקים
הרכים, חופנת אוצרותיי ומערסלת, מלטפת פטמה  ועוד אחת, קולטת
אותה בפה רך ויונקת. לא היה צריך יותר בכדי להסיר ממני כל
עכבה. התקלפתי מבגד הים הלח והשתרעתי על השמיכה כמו המתערטלת
של מודליאני, רק שהצוואר שלי אינו ארוך כמו שלה. עצמתי את עיני
וחיכיתי לבאות. הנשיקה הראשונה הייתה ביישנית ומאופקת. הבאות
לוהטות, מעוררות נימים ומשלחות זיקוקים בעמוד השדרה. חום גופו
הפתיע אותי. לא עוד הקרירות המאובנת של השיש הבוהק והקר, אלא
להט אנושי יוקד והולך, מבשיל ומתקדם בבטחה בשביל שפסעו בו
אחרים, לח ומלוח.

שריריו המשורגים רטטו תחת מגע ידיי והאוצר שבין ירכיו הזדקר,
דרוך ומוכן לפעולה. חייכתי לעצמי, מתמוגגת מהמראה, והמתנתי
בדריכות למפגש שלא איחר להגיע, גדול וחסון ובטוח, ממלא את כולי
בעוצמה פראית ומתרוקן כמו המפץ הגדול. אחרי הבערה הרביעית
הפסקתי לספור. מתכווצת ונדלקת, מתכווצת ובוכה. היו לי כל כך
הרבה שאלות לשאול, אבל היו לי דברים יותר בוערים לעשות, כמו
למצוץ את לשדו, למעוך את יצירתו המתגברת, לשמוע את נשימתו
המתקצרת והולכת ובאה ולחוש בזכרותו המתרוקנת, בגופו החסון
המועך את שדיי ומותיר סימנים כהים  באזור חלציי. מחר לא אוכל
להלך, חשבתי לעצמי, אך לא ויתרתי.  אם להתמסר אז רק טוטאלית
ושהעולם יתפוצץ.  בשלב זה  הייתי מוכנה לעשות הכול בשביל לסחוט
ממנו עוד דקה של תאווה, ולכן קפאתי פתאום כשלחש באוזניי, "את
נהדרת, אבל אני זקוק עכשיו לבתולה בשביל להמשיך לחיות." אני לא
יודעת איך אפשר לכבות את הבערה, אבל עובדה הוא הצליח. גופי דחה
אותו ואני התרוממתי על מרפקיי,  נועצת בו מבט מוזר ועקמומי,
"מה אמרת"?

איילת השחר
אני חושבת שהבין מיד שטעה, אבל הוא רק נשכב על גבו נוטף זיעה,
נשימתו עדיין מאומצת. "תראי," אמר בלחש. "אני  מתעורר לחיים
רק פעם במאה שנה, וגם זאת רק בזכות מגע של אישה, כמו שקרה לנו
הלילה. אם לא הייתי פוגש אותך הייתי נשאר פסל קטן ומסכן טובל
בים, דרך אגב, איך קוראים לים הזה? אני בכלל לא יודע היכן אני
נמצא, לא שזה כל כך משנה. תאמיני לי, נמאס לי להתעורר פעם במאה
שנה, ליהנות כל הלילה, לא שזה היה כל כך נורא, באמת שלא אבל עם
עלות השחר, אם לא תנשק אותי בתולה, אשוב להיות פסל."

"אתה בטוח"? שאלתי והתקווה התעוררה בגרוני, "אתה בטוח בכך? אתה
נראה לי עכשיו מאוד חי."
"ואת שוכחת איך הייתי כשמצאת אותי"?
"ואתה רוצה לומר לי שאם לא הייתי נוגעת בך הייתי נשאר פסל"?
אפולו הניד בראשו ודמעה מלוחה אחת נתגלגלה מלחיו וצנחה על כף
ידי.
"כן, בדיוק כך."
"ולמה אתה זקוק לבתולה?" הקשתי, מתלבטת אם לספר לו כי בימינו,
למצוא נסיכה בתולה  זה מבצע חסר תוחלת וחסר תכלית.
"אם בתולה תנשק אותי, אשוב להיות בשר ודם." ענה ברצינות
תהומית.
"אבל אז תמות, לא"?
"יותר טוב מלהתעורר פעם במאה שנה."
אולי, חשבתי.  "טוב," אמרתי, "אז בוא, אקח אותך הביתה ובדרך
נחשוב על משהו."
רציתי לעשות איתו עוד סיבוב קצר על החול הרך אבל הצצתי בשחר
העולה והבנתי שעד שנגיע הביתה תהיה לי מזכרת נהדרת לגינה שלי
וזיכרון מתוק מלילה קסום. חבל היה לי להשאיר את המציאה הזו
לאישה זרה. מי יודע מה תעשה לו, אפילו שזה רק בעוד מאה שנה.

ערבית =  ערב, תחילתו של הלילה
נשף = כינוי לשעות המאוחרות של הלילה.
איילת השחר  =  כינוי לאור השחר הראשון.