היום היפה בחיי היה באוגוסט.
אוגוסט, איזה חום, מכל החודשים דווקא את אוגוסט היא רצתה, אבל
מה אני לא אעשה כדי שהיא תהיה מאושרת. יש מלא מה לעשות: להביא
את הרכב המקושט, לבדוק את כל העניינים האחרונים, לקחת את
החליפה מגיהוץ ו... אוף, אני לא זוכר בלעדיה כלום. אם היא
הייתה כאן היא בטוח הייתה יודעת הכול.
היא בטח מתלבשת עכשיו, איזה יפה היא תהיה - אני כ"כ מחכה לרגע
הזה, לראות אותה עם השיער הארוך המסתלסל שלה והעיניים הבורקות
שהאירו לי את החיים מהרגע הראשון שהסתכלתי בהן.
רק הבוקר נפרדנו לכמה שעות וזה כבר כואב.
אני לא יכול להפסיק להסתכל בתמונה שלה, שהיא הביאה לי במחזיק
המפתחות ולמרות שהיא כבר צרובה בזיכרוני העמוק היא עדיין
מצליחה להעביר בי רטט. בא לי לחטוף אותה ולברוח. פשוט לוותר על
כל הבלגן הזה עם כולם ולברוח אל תוך השקט הרגוע, בעולם השליו
הזה שלי ושלה.
אתמול היא הייתה נראית מוטרדת, וכששאלתי אותה על כך היא ענתה
בחיוך, שכיסה על הכול תשובות קצרות וסתמיות. הסתפקתי בחיוך שלה
והתעלמתי מהתשובות.

כבר 13:00, למה היא לא מתקשרת? אני אנסה לתפוס אותה. לא, היא
בטח מאוד עסוקה.
מתקשה להתאפק, הגעגוע מהתל בי, מחייג, זה מצלצל ומצלצל - היא
לא עונה. דאגה קטנה עולה במחשבותיי וחולפת בין רגע כשאני נזכר
שזה היום היפה בחיי.

עוד 3 שעות אני אוסף אותה לצילומים, המחשבה הזו מעלה בי חיוך.

נוסע להביא את זר הפרחים שלה, מוכרת עם חיוך יפה מקבלת את
פניי: "שיהיה במזל", מוציאה זר סגלגל יפהפה, מעוטר בפרחים
קטנים מלאי צבע. אני לוקח את הזר בידיים מתרגשות וחושב עליה,
כמה היופי הזה זעיר לעומתה.
מתקשר אליה שוב, חייב אותה עכשיו, חייב את הקול שלה אפילו רק
לרגע.
שישה צלצולים ועונה המשיבון שלה עם הקול הרך והילדותי שלה.
הראש שלי מתחיל להריץ סרטים, אולי קרה לה משהו, אולי היא
פוחדת, אולי התחרטה.
לא מתאים לה ההתעלמות הזו מהבוקר.
לוקח את החליפה, נוסע להתארגן, בתוך הבלגן אני מוצא את הכול
אבל לא אותה, מדבר עם כולם רק לא איתה.
אני מודאג, אני מתגעגע, אני חושש, אני לא מבין, אני מלא
במחשבות שרצות מכיוון לכיוון, ללא תכלית, עטופות חוסר וודאות.
יש לי הרגשה רעה, הרגשה של מועקה בלתי מוסברת, אני מזיז אותה
לצד וממשיך לתפקד על אוטומט.
אודי בא עם הרכב, אני מתמלא באושר ומקבל ממנו חיבוק. אני לבוש
מתוקתק בדיוק כמו שהיא אוהבת, הטבעות אצלי, הזר אצלי, המכתב
שהכנתי לה אצלי והלב שלי אצלה.
"אודי, אני מרגיש מודאג".
"מה קרה, חטפת רגליים קרות?"
בלעתי את הרוק. "לא מה פתאום, אני פשוט מתרגש לראות אותה
כבר".
כל הדרך לסלון הכלות אני מנסה לחייג אך לשווא. אני מרגיש שזה
משהו לא טוב שהולך לקרות לי אבל משלה את עצמי שזה עוד אחת
מההפתעות שלה. ההרגשה הזו בבטן היא זו שמפחידה אותי.
מגיעים לסלון, אני קופץ מהאוטו עוד לפני שאודי עצר אותו
לחלוטין, נכנס לסלון בחיוך מטופש ושואל: איפה הנסיכה שלי?
בעלת הסלון מביטה בי: מה זאת אומרת, היא הלכה לפני שעה ואמרה
שהגעת לאסוף אותה.
די, נו באמת! תפסיקו להסתלבט, איפה היפה שלי?
שתי בחורות מביטות בי במבט פעור ומבוהל כשכוס קפה תקועה בין
שתי ידיהן הקפואות. אחת מהן ניגשת אליי: אולי יש פה אי הבנה,
אתה החתן של אלונה?
כן, אני.
אבל, אבל... היא אמרה שהגעת ו-
אודי נכנס לסלון חסר סבלנות, מביט בכולנו ומחייך: נו, אתם בהלם
ממני או מהכלה?
אני מתיישב על אחת הכורסאות ומנסה לטלפן שוב, עכשיו היא בכלל
לא זמינה.
אני מתחיל לאבד צבע, יד רכה מביאה לי כוס מים.
אודי מתחיל לקלוט מה קרה: רגע, איפה היא?
שתיקה ריקה ענתה לו על הכול, עיניים מאוכזבות נתנו לו את
ההסברים החסרים.
אל תדאג, היא תגיע, אולי לקחה לה איזה שעה להירגע.
הראש מסתובב לי, לא יודע מה לעשות, איך אני ממשיך מכאן, ללכת
או לא, לחכות לה או לא.
אני מתקשר לאמא שלה, היא בכלל באופוריה של החתונה לא יודעת
מכלום.

כבר 18:00, ההלם הזה העביר לי את הזמן, הצלם מגיע, אני מסביר
לו בעיניים מבוישות שאין מה לצלם, היא נעלמה לי. הוא מגמגם, לא
מוצא את המילים.
מה אני אעשה? אני אגיע לאולם, כולם יהיו שם, אולי גם היא. אני
לא אוותר, אני אלך לשם ואחכה לה גם אם אצטרך למות - למות
מבושה.
הבחור הכי מסוקס וקשוח מתחיל להזיל דמעות מתוך עיניים שמזמן
כבר שכחו לעשות זאת.
לאודי אין מילה להוציא מהפה, הוא רק טופח על כתפי ונאנח.
עוברים ביפו, איזור צילומים, כל כלה שאני רואה אני מזיז את
המבט שלי, מחפש, אולי זו היא, אולי בטעות.

20:30 מגיעים לאולם.
כל האנשים כבר כאן, כולם לבושים, מחויכים, אווירה של שמחה
ברקע.
אודי נכנס לעדכן את המשפחות בזמן שאני מנסה לסדר נשימה.
המולה קטנה בין המשפחות. עוברת חצי שעה עד שהתקליטן מודיע
שלצערו החתונה בוטלה מסיבות אישיות.
האורות מתעמעמים על החיים שלי. השולחנות הערוכים, המזלגות
הנוקשים, הדיבורים, המוסיקה - הכול פסק.
דממה.
לקחתי את הרגליים שלי והתחלתי לרוץ, לא רציתי לראות, לא רציתי
לשמוע ורק המשכתי להתגעגע אליה.
רצתי ורצתי עד שנבלעתי בהמון האנשים ברחוב.

שבוע שלם ניסיתי לאתר אותה, השארתי אלפי הודעות.
הבירורים עם הקרובים שלה לא נתנו לי דבר, אבל ידעתי בוודאות
שהיא בסדר וזה הספיק לי כדי להמשיך לחיות.

4 שנים עברו מאז, אני עדיין לבד.
כבר לא חושב עליה,
אבל גם לא שוכח.