לאלה, הדודה שלו, שהיתה מספיק בנאדם בשביל לקחת אותי עד בית
שמש.

כשמישהי התקשרה ושאלה אם אני מריאן, ידעתי שקרה לך משהו נורא.

היא אמרה שהיא מחפשת כבר שעות, בכל ספר הטלפונים שלך ובדפים
שלך ובערמות ובתווים, כאילו שהיא עשתה לך טובה. ואתה ידעת, בטח
שידעת, שלא תישאר לך פרטיות.
רק בדרך מהלוויה, כשישבנו באוטו הקטן על המושבים שהספיקו
להתחמם מדי בשמש, היא הוציאה חבילה צהובה וכתומה של טישו
והכריחה אותי לספר. איך בשיר שכל כך רצית שיהיה שלך, איך
לאונרד קורא למריאן שלו וטובע, הוא טובע, והגלים מכסים לו את
האוזניים והוא יכול לשמוע רק אותה.

היית מתקשר כל יום רביעי בלילה, ברבע לשתיים עשרה, וידעתי
שנשארת ער רק בשבילי. בפעמים הראשונות מלמלת ואחר כך התחלת
לצחוק, אפילו בקול, והיינו צוחקים עד שהכרחת אותנו להירדם.
בפברואר ישנתי בבילינסון. כשהרמתי את העיניים לתקרה וצד ימין
של החדר נחר, יכולתי רק לחשוב על כמה שצד שמאל ריק, ריק
מהבוקר, ולא ידעתי לאן התרוקן. ובאת. התיישבת על המיטה שלידי,
אפילו שמישהו כבר מת בה לא ממש מזמן, וסיפרת לי על ירושלים ועל
הבמה הצרה ועל האנשים, כמה שהיית מאושר אז, וקצות האצבעות שלך
היו קרועים ממאמץ. הלחיים שלך שרפו מאושר, אתה זוכר?
בטח שלא.

היא עוצרת ממש מתחת לרמזור ומדליקה סיגריה. פעם כשהוא היה קטן,
היא מספרת, פעם כשהוא היה קטן הוא כמעט שרף את כל הבית, ולא
ממשיכה. הסיפורים מספרים לה את עצמם והיא צוחקת וצוחקת וצוחקת
והמכוניות צופרות מאחורינו כשהיא לא מפסיקה לבכות.

באת לקחת אותי למחרת בצהריים. נסענו הביתה באוטובוס וכל הדרך
כתבת תווים על פתק קטן ורוד שביקשת מהקבלה, ואחר כך על זרוע
ימין כשנגמר לך המקום. אחר כך ישבנו על הברזלים ואתה זמזמת לי
אותם והתנצלת, לא הספקת לקחת את הגיטרה, והברזלים היו קרים מדי
לאצבעות החשופות.

לא היית צריך להשאיר לי את המכתב. באמת שלא. יכולתי לחיות
בלעדיך בדיוק אותו הדבר, ולא יכולתי לחיות עם האשמה. היא
הוציאה אותו מהתיק שלה ואמרה שחיכתה לרגע הנכון, ועכשיו היא
כבר לא בטוחה שיהיה כזה. כתב היד המקרטע שלך בדיו סגולה, תמיד
כתבת רק בדיו סגולה, כאילו זה משווה לך איזה פן רומנטי,
העקשנות הזו לפרטים. המילים שכתבת למריאן שלך כמו נמלים מתות
על הדף המקומט שהשארת להירקב על השטיח.

"תבטיחי לי שאף פעם לא תלכי".
זה כל כך ברור עכשיו. הפנים שלך חדים, העיניים בורקות והרעש של
הזיקוקים מכריח אותך לצרוח. תבטיחי. תבטיחי. אנחנו רצים על
הדשא במדרון, הוא רטוב. עוד מעט ניפול, עוד מעט ניפול. אתה
עוצר ומחבק אותי, אף פעם אל תשאירי אותי לבד, תבטיחי. תבטיחי.
והניצוצות עולים לשמיים ונשברים.
תראה, איך שהם נשברים.

היא עוצרת ליד הבית שלי ומבקשת שאני לא אבוא לשלושים. יהיה לה
קשה מדי, לאמא שלך, עכשיו כשהיא יודעת מי אני ומה אתה חושב
עליי. חשבת, היא מתקנת. כאילו שאפשר לתקן. לא עצרתי אותה
מלבקש, אתה יודע, אני כבר לא בטוחה מה באמת אתה חושב. אולי אתה
באמת שונא אותי עד כדי כך, אולי אתה באמת מאשים אותי. אולי אני
באמת אשמה. אני מהנהנת. היא משאירה לי את המכתב על המעקה
ומתלבטת לרגע, ואז נכנסת במהירות, סוגרת אחריה את הדלת ונוסעת,
והמשב הראשון מניף איתו את הדף המקופל להטיח במישהו אחר.

אתה יודע, היא לא הצילה אותו, מריאן. היא נתנה לו לטבוע בין
הפרצופים והספק. היא נתנה לו לטבוע.