נכתב בעקבות עיבוד לשיר "לילה בבית לחם" שהזכיר לי, משום מה,
יללות זאבים. משם הדמיון ההיפראקטיבי שלי קפץ לנסיונות ליישם
את הציונות על זאבי אדם, ומשם זה הפך לסיפור שלא הייתה לו
עלילה בכלל. אני חושבת שזה יצא טוב יותר בתור שיר.


האדמה שלנו, בריח ובצליל,
ירח חיוור בשמיים שחורים.
פה נישאר. לא עוד יברחו
בני הירח מאימת הצוררים.

כפותינו מכות בקצב אחיד.
הקרקע זורמת מתחתינו, נוזלית.
על פני שדות, ביצות או חורשות,
אני שומע את הירח בקולי.

לא ניכנע ולא נעזוב.
ידיים ביום ושיניים בליל.
לא יהיה זה דמנו אשר ישפך
על אדמתה של ישראל.

מלפנינו, בסוף, בבתים ומאורות,
עוד מחכים אמהות וגורים,
ללא פחד מאש ומכסף חותך.
לא עוד נברח מאימת הצוררים.