זה כל כך צפוי,
שזה כל כך כואב,
לדעת שידעתי
ולא שמתי לב.
כשנותרתי לבד
בין העצב והכאב
ואת לא היית שם בשבילי,
אחות ליבי.
אין לי דרך חזרה,
הלוואי וידעתי למה.
אין לי דרך לסלוח,
למרות שאני רוצה.
הכאב הזה שמלווה אותי,
כל יום, כל שעה,
ביום ובלילה,
כשאני ערה או ישנה.
חולמת חלומות
על זמנים אחרים
והמילים נשמעות
כל כך אחרת.
אבל גם בחלום
אין לי תשובה,
למה בכל פעם
שאני חושבת עלייך,
אני בוכה.
שונאת, אוהבת,
מתגעגעת אלייך,
רוצה לברוח ממך,
לשכוח אותך.
אבל כמו בכל פעם,
אני נכשלת.
לא מצליחה לשנוא,
אבל לא מרגישה חיבה.
לא מתגעגעת,
אך כמהה לעוד שיחה.
למרות שאני יודעת,
אחות ליבי,
שעבר זמנה. |
המציאות הנו מקרי בהחלט. אין צוות האתר ו/או
הנהלת האתר אחראים לנזק, אבדן, אי נוחות, עגמת
נפש וכיו''ב תוצאות, ישירות או עקיפות, שייגרמו
לך או לכל צד שלישי בשל מסרים שיפורסמו
ביצירות, שהנם באחריות היוצר בלבד.