הערב ירד.
היא ישבה על הדשא הרטוב,
שהרטיב את ישבנה
אך זה לא היה איכפת לה.

היא הסתכלה בכוכב היחיד,
והשוותה אותו לתקווה (היחידה)
שקיימת בנשמתה האומללה.
כוכב הצפון, נצנץ לו מעל,
והוא הופיע באופק-מולה.


היא שמעה רחש,
חשבה לעצמה:"נחש?"
אך לבסוף המשיכה בשלה,
לא היה איכפת לה...
והסתכלה בכוכב-באופק.

עברו אנשים ברחוב, הסתכלו בה בחטף,
בהו בה...עשתה את עצמה לא שמה לב...
אך ראתה היא הכל...אך עדיין לא היה איכפת לה.

על הכביש הראשי של הקיבוץ,
היה כלב דרוס, מעוך, שכל מעיו
היו שפוכים...אך לא היה איכפת לה.

לפתע...הכוכב נפל....הכלב קם לתחייה...האנשים הסתכלו לרצפה...
הנחש כבר לא רחש...והדשא....יבש...



                       תקוותה נמוגה...וכך גם היא...