בדרכי הביתה ראיתי מוות בשקיעה,
ימים של פחד ואי וודאות, ללא מענה לכמיהה.
אבני המדרכה נפערו מתחתי ונסדק מתוכן צל שחור.
לא יכולתי לרוץ כי ידעתי איפה אעצור.

לפחד אין משמעות כשאין כיצד לברוח.
עיוורת מדמעות, מותשת, ללא כוח,
טפרים קורעים אותי מבפנים, ואין לי מספיק רצון כדי להילחם.
כשאפול, לא יהיה מי שירים אותי, ואיש לא ירחם.

הרוח לועגת לי, תופסת וקורעת,
אני לא מבינה מילים יותר, לא רואה, לא שומעת,
בעוד כמה צעדים אוכל ליפול ולוותר.
אין לי לאן ללכת. אני לא בורחת יותר.