הלילות האלה היו חסרים לי כל כך. בטהובן ברקע. לפני כן
שוסטקוביץ'. אני מיידע את עצמי שלעולם לא אגיע לרמת המחשבה
הקומפוזיטורית שלהם. אני כלום. רק קו מלודי אני יודע ליצור.
ואולי מספר מהלכים הרמוניים. איפה אני ואיפה תזמור. הם
מעבירים את המוטיב מהכינור הראשון לפסנתר בכזו קלילות
ומהירות, שאני לא מספיק אפילו לתהות אם הייתה להם בראש מקשה
אחת שהם שפכו על הדף או שמא הם יצרו תו אחר תו ביזע ודמעות.
אני יודע את התשובה האמיתית. הם חיו את התבניות האלה ורק
עיטרו אותן בהברקות הגאוניות שלהם. תצוגה, נושא ראשון, נושא
שני, פיתוח המוטיב, חזרה על התצוגה, סיום. מבנים מובנים
ומובנים שאליהם יוצקים את הלבה הרותחת מהבטן דרך הלוע, מעקצץ
קצת בלשון והופ, נכנסתי לדפי ההיסטוריה. כה פשוט. אך בשביל
לרגש באמת אני צריך להתאמץ הרבה יותר. אחרי כתיבת שיר מלא
ושלם אני נשכב אחורה כשהגיטרה לצידי, מזיע, מותש ומפורק. זה
גוזל ממני יותר מדי משאבים, כל העניין הזה. ויש מחשבות על
ויתור. כמובן. למעשה, אני חושב כבר עכשיו לפרוש ולרדת מהעץ
הענק שהטיפוס עליו ארך הרבה יותר זמן משתכננתי. אין לי עתיד
במוזיקה. אולי אין עתיד בכלל. אולי אני סתם עייף. עכשיו דקלון
ברקע. הפשטות המלודית הזו, המקורות התימניים שלי צומחים
ומנקרים. אני כל כך אוהב את המקצבים האלה. את המילים אני לא
מבין. להלחין משהו אוריינטלי הולך חזק עכשיו. הרבה עושים את
זה. משלבים בין מזרח למערב וכאלה. לא. אני רוצה לעשות את זה
עד הסוף. אני לא אמתיק את המוזיקה שלי במוטיבים עממיים. אני
אכתוב מוזיקה עממית אמיתית. עם כלים אותנטיים, כמו שכתבו אז.
אעתיק, בקיצור. אין, כלום. זו אחת ההרגשות האיומות בשביל
יוצר. להרגיש שמיצית את עצמך מכל בחינה. אומרים לי שזה יעבור,
שזו תקופה. ואני לא מצליח לנגן חצי תו על הפסנתר. הגיטרות שלי
נעלבות. אני מתיישב, פורט כמה אקורדים. הן סמוקות, מחכות לפרי
חדש. אני מרגיש ששמעתי את זה כבר, זונח אותן וחוזר להאזין. הן
ודאי מדברות בינן לבין עצמן. חושבות ובצדק שמגיע להן יותר.
דניאל סלומון. אללי. צריך לסמן את השעה הזאת, שתיים חמישים
ושתיים. זו השעה שבה הרגשתי לראשונה שדניאל סלומון יותר טוב
ממני. בהלחנה, בעיבוד, בכתיבת מילים ובהתאמתן למנגינה. אוי
ואבוי. השטיקים שלו עובדים עליי ואני מהלך אחריהם בדיוק כמו
שהוא תכנן שאני אהלך. עם קסם בעיניים ופסנתר בצד שמאל. כמה
שכבות של הפקה. איזה שיר נהדר. הכל בנוי ותפור היטב למידות
שלי ושל עוד כמה מיליוני מאזינים. המילים הבוכיות האלה, כמו
שכתבתי כשהייתי אוויר, נוגעות בי לפתע. איך הוא בנה עצמו
ופרץ. ועדיין בוכה. ועדיין נוגע. אני מנוון מכדי לתמלל רגשות.
אני פורש מהתחום, סופית. עכשיו מתחיל רצף של בחורות עם קול
מתוק וכלי. קרן אן, רג'ינה ספקטור, אניה גרברק, הרשימה לא
נגמרת. הכל שם רגש. הכל פורט מבלי להתכוון על המיתרים
הנכונים. איך אפשר משני אקורדים וליטוף ווקאלי להפוך איברים.
והם מתהפכים בי כמאזין ולא כמוזיקאי, מה שמלהיב את הקסם.
מנמיך את הציפיות. מעצמי. אני קהל עכשיו. תנו להקשיב בשקט.
כמו חמאה לא מקוררת אני נמרח על הקשה של הלחם ומפזם איתן.
המתוקות האלה. הייתי מתחתן עם כולן ונושא אותן אחת אחת מעבר
למפתן הדלת. את הדירה הן היו רוכשות. בכל זאת, אני עדיין לפני
הפריצה הגדולה.
|