ענבל גולדשטיין / כמה זיוף |
אפורים מתמיד
לא מפסיקים לרעוד.
היצר הרע פורץ מבעד לאפלולית החיוכים.
השיגרה מרוקנת את כולנו.
האופק נעלם, הנוף מחשיך.
אותה חריפות מתקתקה
שכבר הפסיקה לרגש.
והאוויר כאילו נעצר.
והזמן ממשיך קפוא, עולה באש.
והאהבה הפכה לבנה.
והדמעה מאופקת.
מחפשת משמעות ומתכחשת
מפלסת דרכי במדבר וזוחלת
בשקט
לעבר הפסגה,
אולי שם, אמצא סוף כל סוף
יללה של הבנה.
המציאות הנו מקרי בהחלט. אין צוות האתר ו/או
הנהלת האתר אחראים לנזק, אבדן, אי נוחות, עגמת
נפש וכיו''ב תוצאות, ישירות או עקיפות, שייגרמו
לך או לכל צד שלישי בשל מסרים שיפורסמו
ביצירות, שהנם באחריות היוצר בלבד.
|