אני מוזגת את החלב לקפה ומניחה את הספל על שולחן המטבח, במקום
הקבוע שלה.
בחוץ קריר. קרירות של בוקר מוקדם, והמכוניות הצפופות בשורה
לאורך הסימונים בכחול ולבן מכוסות זיעה קרה. אמבולנס נמהר חוצה
בסירנה בוהקת וצופר אילם את דרכו לבית חולים. קולות בוקר
שגרתיים, איסוף זבל, כלב נובח, הכלבה שלנו עונה, נקישת צלחות
זו בזו תחת נוזל הכלים, וילון מוסט במקלחת.  
עכשיו מציתה סיגריה. נושקת את הפומית פעם ועוד פעם. במקלחת
פוסק שאון זרם המים. שאיפה, נשיפה, עשן, דלת נפתחת, דלת נסגרת.
כשאני מועכת את הבדל הצרוב לתוך המאפרה, היא מתיישבת ליד הספל
הממתין ומודדת אותי בעיניה. "די" היא אומרת ואני עוברת לשרטט
עיגולים עיגולים וילדים עם גוף עשוי קווים מעל הכותרת הראשית
של העיתון שהונחת רבע שעה קודם על שטיחון הכניסה לבית. אחר
עוברת לצבוע את האותיות האדומות בדיו שחור ומציירת לערפאת
משקפיים.  
היא מניחה את כפה על גב ידי ועור אצבעותיה, אדמדם ומצומק
ממקלחת ממושכת, מרגיש זר לעורי. אני קמה. היא מניחה ראש כבד על
השולחן במטבח ונאנחת.
שתיקה. לשתיקות שלנו יש אופי מיוחד. כמו תקלה בטלוויזיה. מסך
מרצד בזמזום רקע. השידורים יתחדשו בעוד מספר דקות. עימכם
הסליחה.

היא מסתרקת מול הראי. מחייכת חיוך בלי עיניים, רק תנועת שפתיים
ריקה ושולה חתיכה קטנה של קורנפלקס שנתחבה בין השיניים
הקדמיות. עיפרון שחור נמרח ותוחם את הגבול בין העפעף לריס.
בושם בשני זרזיפים, אחד לכל צד, דאודורנט ספריי. "בסדר?" הקול
שלה שואל אותי אבל היא עמוק במראה, מברישה בכפותיה את המכנס
מהשערות של הכלבה שלנו שמסתכלת עליה ומכשכשת בזנב בהתלהבות כמו
לפני טיול בפארק.
טיול, אבל לא איתה. ולא איתי. ולא בפארק.
אחר כך הכלבה מתיישבת בכניסה לבית. אני מלטפת לה את האוזניים
והן קרות מאוד. היא מרימה זוג עיניים כלביות מודאגות אל הרצועה
שתלויה ליד דלת הכניסה ואני חושבת על הטיולים שיהיו מעכשיו  רק
של שתינו. טיולים בודדים, הכלבה תרדוף אחרי חתולים ואני אשב על
הספסל לבד ואקרא עיתון, או ספר, ובכלל, מתי בפעם האחרונה קראתי
ספר. נרדמת מול הטלוויזיה או תחת המגע. בזמן האחרון לא נתתי
שתיגע בי. לא רוצה שתיגע ואז תלך. והנה היא הולכת.  
במדרגות אני סוחבת את המזוודה. אני מעדיפה את הארשת המתאמצת על
פניי מאשר כריעה תחת ניסיונות השיחה שלה. אין לה כוח לדרמות
שלי עכשיו. לא מגיע לה לטוס בהרגשה כזו. היא לא עשתה שום דבר
רע. אני פוערת את תא המטען והמזוודה נחבטת בו בעוצמה. מה היא
ארזה שם כל כך כבד, אירופה תגלה אותה במלוא מלתחתה. אני נשארת
בפיג'מה.
בדרך פסקול של מחזמר עליז. אני נוהגת וניסיונות השיחה פסקו.
איילון דרום. פקקים. הכלבה יושבת באמצע של המושב האחורי והראש
שלה בינינו. חוט ארוך של רוק תלוי לה מהפה.
"את תצטערי על זה" היא אומרת לי. לא, אני לא. אבל אני לא עונה.
אני לא אצטער. שתיסע. היא מתגעגעת לחברים שלה, שתיסע. צריכה
חופש. רע לה, טוב לה מידי, שתיסע. שתיסע. והדמעות.
היא פותחת את החלון ומשתעלת החוצה, אחר כך סוגרת אותו ומצמידה
את שתי ידיה לתריסי המזגן שפולטים עכשיו אוויר חם וחוככת אותן
זו בזו. אני חושבת על הדרך חזרה לבית שלנו, איילון צפון פנוי
ואני אפתח את כל החלונות. שיהיה קר. בעצם זה כבר הבית שלי.  
שדה התעופה כמעט ריק. אפילו מוצאת חניה קרוב לטרמינל. מה זה
משנה. גם ככה העגלה תישא את המזוודה. פחות שתי דקות לשתוק
איתה. רק הרעש של הגלגלים נאבקים בחריצי המדרכה.
מה עכשיו. עכשיו היא אומרת שאני יכולה ללכת אם אני רוצה. ואני
יודעת שהיא מסתכלת עליי כשהיא אומרת את זה מבעד למשקפי השמש
האטומות. הגבה שלה מאדימה ורועדת. זה בדרך כלל הסימן בשבילי
לחבק.
בתוך החיבוק של עכשיו היא חושבת שאני רעה אליה. הדמעות שלה
נספגות לי בשיער והיא אוספת לי אותו מאחורי העורף. היא חושבת
שזה פשוט לא הוגן. אני מדמיינת דמעות מפלסטיק שנופלות על הרצפה
ועושות רעש כמו של פופקורן מתפוצץ.
היא מקנחת את האף. פק פק. מתרחקת קצת פק פק אבל ממשיכה להחזיק
לי את היד. איך אני עושה את זה בלעדייך, היא אומרת. פק פק פק
פק. השפתיים שלה נוגעות בשלי והיא מושכת חזק באף. את יכולה
ללכת, היא שוב אומרת, גם ככה לא ייתנו לך להיכנס איתה, פק,
הכלבה מתיישבת ליד הרגל שלי. גם ככה לא התכוונתי להיכנס.
היא משחילה את כפה בידית המזוודה והקצוות של האצבעות שלה
מצהיבים. ביד השנייה מלטפת לי את הלחי. משקפי השמש שלה מכוסים
אדים. פק פק. מי תסתובב ראשונה. אני.
בדרך הביתה החלונות פתוחים, הרוח שורפת לי בעיניים. אני נוסעת
מהר והכלבה מוציאה חצי גוף החוצה.
חמודה.