כמה שהייתי רוצה לחתוך אותך ממני.
כל שביב של קיומך, כל מחשבה, כל מילה, כל שיר שאני לא יכולה
יותר לשמוע - שלקחת עליו בעלות והפכת אותו ליצור חי שעוטף
אותי, נושם אותי, חונק אותי ומחייך בעוד אני מכחילה.

הייתי רוצה לחתוך אותך מתוכי עם סכין ואז לשכב על הרצפה, ערמה
מדממת ומבחילה שמחייכת שבורה על כך שסוף סוף לא אצטרך לסבול
אותך יותר, ממש לפני שהעינים נעצמות על הדמות הפתטית הזו.

הייתי רוצה לשייף את העור שלי, כל נקודה שאצבעותיך עברו עליה
ברפרוף, כל מקום שאותו נישקת, כל אזור שהתחכך בעורך, בגופך.
הייתי רוצה לכרות את הזכרונות, המחשבות, את כל מה שלא נותן לי
לקבור אותך מתחת להרים של כעס ואיבה.

הייתי רוצה לראות את הראש שלך מתפוצץ שוב ושוב, ולא כדי שתיפגע
אלא פשוט כדי שתפסיק, כדי להרגיש שכל הכעס הזה לא סתם מתייבש
בתוכי, שאוכל לבנות מהתחלה ולא על זכרונות עבר.

הייתי רוצה למוטט לחלוטין את כל מה שהיה בינינו עד שיהיה בקושי
תל חורבות. רק חבל שאחר כך ארצה לעבור לאט לאט על כל רסיס ושבר
שיוותרו נעוצים בגופי ולהתענג על הכאב.