ספסל...
אדון אחד ישב עליו והניח את דעתו, אם היית מסתכל עליו במבט
ראשון לא היית מביט בו כלל, מראהו היה ככל אדם רגיל למדי למעט
החליפה המגונדרת שלבש ועוד באמצע הפארק בשעת אחר הצהריים (שעה
שלא יכול היה לאמוד אותה מכיוון שאת שעונו שכח), כל אדם היה
מניח כי הוא מחכה למישהו מראש ולמרבה הפלא זה כמעט היה כך.
הוא ישב והביט בעוברים ושבים, חלקם רצים, חלקם הולכים, חלקם
נוסעים ואף אחד שעף או ליתר דיוק התרסק אל מול פרצופו וגרר
עצמו הלאה משם.
כעבור שניות מספר הבחין האדון בחבורת צלחות מרחפות שעפו
בכיוונו של אותו איש אשר גרר עצמו.
חבורה כה גדולה וקטלנית שאותו אדון שקל לבקש את המספר שלהם לכל
התנקשות שיצטרך או אירוע מפואר אחר, אך לבסוף וויתר מחשש
שיפריע להם בעבודתם, למען האמת, הסיבה האמיתית הייתה כי
הסיטואציה שהעלה בראשו של "מה יכול היה לקרות אם" אינה נראתה
כה נעימה לרוחו.

בזמן שהאיש שלנו עסוק בציפייה לדבר מה אנו נשייט לנו במעקב אחר
כנופיית הצלחות, במרדפן אחרי האיש בין סמטאות ורחובות העיר,
כאשר מדי פעם מתנפצת צלחת בפנייה מסוכנת במדרכה ואחרת מחליטה
כי המאמץ של המרדף לא שווה את סעודת המלכים שהובטחה להן(האמת
היא שכתוצאה מחוסר יכולתן של צלחות לקרוא הן לא הבינו שפרסם
יהיה סעודה יוונית שבסופה ינותצו הצלחות) ונוטשת לה אל פאב
אירי בפרברי העיר למען ישיבה חסרת תועלת למול כוס שיכר גדולה
ושתויה.
ניתן להגיד כי הצלחת הנ"ל הייתה ברת מזל מפני שנחלצה מגורל מר
מאוד, גורל שיכל להביא אותה להידרדרות נפשית/צלחתית/חברתית ואף
להביא להתנפצות עולמה.
כאשר לבסוף השיגו הצלחות את טרפן ומוכנות היו להרגו בתנופת
סיבובן הקטלני והצלחתי בהחלט, אשר לצערן נסדק כתוצאה מצרחת
אימה מהמרחק, תופעה אשר רק הרתיחה אותן יותר (דבר שצלחות אינן
נוהגות לעשות לרוב ואילו חבורת קומקומים מחוסרי בינה עושים בעת
העלבתם בתיון משומש) ומכיוון שצלחות מקצות חשיבות רבה לאסתטיקה
שלהן, שאף אדם אינו שם אליה לב, הן מחליטות לפרוק את כעסן על
ידי כך שמות קורבנן יהיה כואב אף יותר.
וכך היה...

צעקת האימה הגיעה משיח שמראהו לא היה כל כך חשוב או מיוחד למעט
העובדה שהוא היה מלא תפוחים אדומים ועסיסיים, הצעקה הייתה
מכוונת אל האדון שישב על הספסל, אך שנייה לאחר הצעקה הוא נהפך
מ-"האדון שיש על הספסל" ל-"אדון שזרק לעבר השיח קערית פירות"
(שהושאלה מהאיגוד להטחת קערות וצלוחיות), מתוך השיח קפצה אישה
מכוסה בעלים "שעיטרו" את חליפת העסקים המגונדרת שלה שעוצבה
בידי אומן ידוע.
שניות אחר כך עלה על פני האיש חיוך עקום במקצת שלגלג על
התנהגותה המשונה.
בעודה עומדת בשיח כאילו זהו מקומה הנכון והנורמאלי ברגע זה,
מחשבה שיכלה להיות נכונה אם הייתה ברגע זה משתתפת בסרט מרגלים
קומי ובריטי מאוד של שנות ה60.
"את באמת חייבת להיות דרמטית כל כך תמיד?" אמר לה בזמן שגבתו
השמאלית מורמת מעלה כמנסה לברוח מן הגבה הימנית ככל יכולתה, "
ואם דרמטי, אז לפחות  בצורה מדהימה ולא בצעקת אימה כשל אחת
שהחתול שלה שמצאה לפני דקות מספר ואימצה אותו מת בתאונה נוראה
הכוללת מיקסר, מערבל בטון, קבוצת בלוני יומולדת ושלוש כפות
גדושות מזל רע".
פרצופה המתנשא מעל ההעלבות כאישה שחורה ורברבנית שעוד רגע
תנענע את אצבעה אל מול פרצופו כמנסה לסלק זבוב בקדחתנות יתרה,
"זו לא הייתה אשמתי שהפלאפון שלי החל לרטוט ברגע כה לא צפוי".
"אם כך העניין", המשיך,"אז אני מבין את מחשבתך לחלוטין פרט לכך
שאין לי אף לא טיפת מושג מיהו הסוטה אשר התקשר אליך כי למיטב
ידיעתי אין לך אף לא אדם אחד בחיים או לפחות כך זה נראה אם את
מחפשת דרכים כה לא מקוריות וחסרות טעם עד חלחלה כדי להדהים
אותי ולהתקרב אלי יותר כדי לזהות באהדתי כלפייך שלא תקבלי אותה
בזמן הקרוב ובייחוד לא לאחר מעשה זה שהעליב אותי עד מאוד אבל
כולי תקווה שהעליב אותך אף יותר מפני שהוא היה שפל מאוד ואף
יותר שפל מן הניסיונות הכושלים של תיירים לגרום לאנשי המשמר של
המלכה באנגליה לזוז או לצחוק או לחייך או לדבר ואף מטריד יותר
מהמוכרים הסינים/יפנים שמנסים למכור כל שטות שהומצאה או נגנבה
על ידם וזה לא נגמר אווו לא זה לא נגמר כאן כי את עברת את כל
גבול הטעם הטוב גברתי הצעירה או הזקנה תבחרי את",אך לא ניתנה
לה כל אפשרות בחירה או להגיב מפני שהמשפט הארוך,מלא
העלבות,הטחות משונות וחסר הניקוד לחלוטין נימשך עוד ועוד.
בעודה מנסה לשלוט בזעמה הצליחה לפלוט רק מספר גמגומים לא
ברורים כמו "גאא, באדא, הטטטטררר" והחביב עליי ביותר "אווו
ואההההה"
אך זה לא הפריע לו להמשיך במשפטו,שדרך אגב עוד לא כלל נקודה
אחת או פסיק אבל כן כלל כמות נכבדה מאוד של חמצן ,שלא הייתה
מעליבה אפילו את המורה לספורט שלי שכמות החמצן שאגורה בגופו
שקולה למיכל חמצן של 10 ליטר ואף יותר(פרט אשר כן העליב את
מיכל החמצן).

כעבור כעשרים דקות בשיעור אגרסיבי ביותר לפי בדיקתה של הגברת
בשיטת היוונים העתיקה על ידי הצבת מקל ומדידת הצל הנוצר מהשמש,
אך אם נהיה עוקצניים/ביקורתיים ולא נחמדים ונרצה להתקיל את
המעשה, נוכל לעשות זאת בקלות יתרה מפני שבמהלך בדיקתה היה לה
רק חצי מן הגורמים הדרושים למדידה וזהו המקל, החצי השני שהוא
השמש לא היה בסביבה כי לפי קופרניקוס (אותו אסטרונום אשר טען
לראשונה כי העולם אינו מרכז היקום, ורק לאחר מאתיים שנה הגיע
האיטלקי גלילאו שהתפרסם רבות בגילוי דבר שכבר נודע) העולם עגול
ובנוסף העולם מסתובב על צירו ועושה סיבוב סביב השמש,דבר שאומר
כי השמש נמצאת בצידו השני של העולם כאשר יש לילה,ואכן היה
לילה.
ניתן להבין מכך כי הזמן שעבר הוא הרבה מעל לעשרים דקות כי
ההפרש בין אחר הצהריים ללילה הוא מספר שעות... אבל זהו לא
העיקר, העיקר הוא שהאיש עדיין לא הפסיק לדבר ואף לא לדקה אחת
גם כאשר עברו למולו חבורה גדולה של צלחות הנמלטות על חייהן
מפני חבורת יוונים עצבניים ורעבים שמסורתם (למרבה האירוניה) של
שבירת צלחות נשברה בגלל צלחות שהמסורת לא עניינה אותן כלל
וכלל.
"לסיכום כל מה שניסיתי להגיד הוא שכעת כאשר לבסוף אנו מתראים
את משתטה לך ואני עוד עומד פה ומקשיב לך בעודי יכול לאכול
ארוחה הגונה במסעדה יוקרתית",הוא הפסיק את משפטו בפעם הראשונה
מזה כמה שעות (דבר המחבר:אני דורש כי רגע זה ייזכר בדפי
ההיסטוריה), "אז מה דעתך על ארוחה דשנה במסעדת  מטאל עוף?"
"אההה אממממ גררר מה?"היא הביטה בו במבט תמוהה בגלל שברגע אחד
התרחשו מספר דברים חריגים מאוד,הראשון כפי שהוזכר זה העובדה
"שהטחת ההעלבות הארוכה ביותר בעולם" נגמרה,השנייה זה שהיא
הצליחה לפלוט צלילים ושיקשיב להם, השלישי זה שהאיש שאל לדעתה,
הרביעית היא שבחור חתיך קרץ לעברה(מבט מדוקדק יראה שנכנס לו
זבוב צה צה לעין).
"תראי,עם כל הכבוד איני יכול להבין האם הגרגורים שלך הם סימן
לחיוב או שלילה" הוא אמר בדגש קטן של כעס המחלחל אל עורקיו
הכלילים.
"הא?,כן כן וודאי ווד..."
"מעולה!!! אז החלטנו וקדימה לדרך" מבט של שמחה עלה על פניו
ומחק את סימני העצבנות הקודמים ואת סוף המשפט שלא הצליחה
להשלים.
הם החלו ללכת בצעדים מהירים שנבעו מקצבו של האדון, אושרו
מהאוכל שרק מחכה לו במטאל עוף גרם לצעדיו להכפיל את עצמם כמרבה
רגליים בעת מנוסה מפני קוטל חרקים.

הם עמדו בפתחה של מסעדה דלת מראה ואולי אף מעט מחרידה,
חלונותיה המועטים עוטרו בחתיכות בשר עוף רקוב ובמספר שרשראות
של עצמות שלא זזו אף לא מילימטר בעוד רוח הסתיו מנשבת לה. הדלת
הייתה ידידותית למראה ביחס לחלונות, על משטח העץ העצום והעבה
שהיה הדלת גולפו צורות של עופות רבים שמחים למראה אשר מרקדים
בהנאה על מחבת בישול ענקית, על המבנה הרקוב ומלא הטחב עמד פסל
ענק ומואר בצורת תרנגול צלוי שרק ראשו נשאר שלם וחייכני בעוד
כנפיו המטוגנות מזמינות להיכנס אל המסעדה שתחתיו.
באישה עברה צמרמורת נוראה והייתה לה תחושה שמקום זה אינו
מתייחס בהומניות כלפי בעלי חיים אלא מחשיב אותם כעוד פיסת מזון
שאינה מוכנה להשלים עם הגורל שקבע הסכין המונף, ולמען האמת
מראה המקום העלים כל שמץ של תאבון או של בטחון שהיא יכלה לסיים
את היום במיטה כלשהי שלא הייתה בבית החולים, בייחוד בגלל שהעוף
הצלוי די איים למוטט את הבניין העלוב במשקלו העצום.
"פליסיה,את נראית קצת חיוורת",האדון השתהה מעט בעודו מביט אל
המסעדה,"מדוע שלא ניכנס פנימה כדי שתוכלי להחזיר לעצמך מעט
ויטמינים לגוף?".
"נסטריט, א...א...אנ....לא....",המחשבה להיכנס לתוך הבניין
חלחלה יותר עמוק לתודעה שלה.
"מעולה!",הוא תפס את זרועה ומשך אותה פנימה,דרך דלת העץ.
פליסיה ניסתה להתנגד אך הגיבה מאוחר מדי,כאשר הם כבר עמדו בתוך
המסעדה.
"אהההה!",עוף שרוף היטב כמעט ערף את ראשה בתעופה ונפגש עם הקיר
שלא כל כך שמח לפגוש אותו בייחוד בגלל השקע שהשאיר בו.
"איזה יופי,תראי! זכינו בכבוד לאכול כשפנקליט נמצא",על פרצופו
של נסטריט עלה חיוך ענק של אושר שכמעט וגרם לו לחבק כסא.
"אני לא חושבת ש...",לפני שהספיקה לסיים את המשפט נסטריט כבר
קיפץ מאושר לכיוון המטבח שהשאיר אותה בוהה בו בהפתעה.
היא הבחינה לפתע כי החדר שהייתה בו היה מלא שולחנות ארוכים
ומהודרים ולידם כיסאות עתיקים ומרופדים באדום כהה. הקירות כוסו
בתמונות מרהיבות שיכלו לעצור את נשימתם של ליאונרדו דה וינצ'י
ושל מיכאלנג'לו. השולחנות כוסו בנרות ענק אשר הפיצו ניחוח נעים
של דמדומי הסתיו, מהתקרה נטלו נברשות רבות שפיזרו את אורם
העדין ברחבי המסעדה כולה. היא כה התרכזה במחזה עד כי שכחה שהיא
ניצבה לבדה במסעדה,ואף בקושי רב הבחינה בסועדים שבהו בה.
"נסטריט!!! היי,חכה לי,אל תשאיר אותי לבד,"היא רצה לכיוון
המטבח....

המשך יבוא