לטבוע בתוך ים כחול
כאב שנשפך מתוך שפע של אושר
לסבול.
המחשבה שמחזקת את המציאות
הטעם המתוק בפה, סוכר?

זה דם.
זו טעות.

החמימות שממלאת
וביחד גם שורפת.
האני שלי, הבאמת
מתחת ציפוי שחור של זפת.

התזוזה התמידית
התקוות בחיים, השאיפות.
שמסיטות.
התשובה האמיתית
כל מה שחיפשת.
לראות.
כל מה שרצית.
להיות.
נגוז כמו ענן של אבק
נעלם עם התהיות.

חלומות שהתנפצו כמו רעם
אורות שנעלמו
לאאא...         אותו הד ישן.

ליפול, החושך של פעם.

הקור המצמרר
הילדות שמתחדשת
הפחדים שמוארים
ואותה הצלקת.
שנים לא נמחקת.
שנים לא נסדקת.
בוערת
שורפת
מה שלא הורג מחשל, הא?

הורגת.

אז מה?
וויתרנו על הכל.
ומתנו בחיוך - בתקווה לרצות.
אנשים שתמיד שנאנו.
כי ככה חונכנו,
ככה חיינו
וככה נמות.

בשביל כל זה נולדנו
שקרים מהולים בשקרים
עם ציפוי שוקולד,
שנחשוב שזה מתוק.

עייפות מחייכת.
אושר בוגד,
בדידות מתגברת.
ישנתי ברצון להתערבב
והתעוררתי (שוב) לבד.
הכי טוב - הכי קרוב לבד.
לא - אותו הד אמיתי, מיוחד, ישן.

לצלול למחשבה אחרת.

איבדנו כל מחשבה עצמאית.
נטבעו בתוכנו ערכים, עמוק.
במקום שבכלל לא רצינו שיגיעו.
נקטע החוט
הדממה מרעישה.
לסטות מן הקו הישר
ואף פעם לא לחזור בחזרה.

זו טעות?
אלו חיים?

גוף חי או גוף דומם
בסוף כולם מתים.
לשתוק, לספוג עוד מכה
עוד חיוך מזוייף, מנוקר
עוד צרחה קטנה. מי ישמע?
להפוך את הקלף, קצת טיפקס
דף חדש. שקר לבן.

עכשיו תשתוק,
תאמר אמן.
לשתות מהיין.
חיבוק גדול לכולם.

ברוך הבא ילדי, לעולם.

מה שהשגת, לקחנו ממך.
ומה שתהיה
לעולם לא תהיה עצמך.