אני פוקחת עיניים. אור קריר של בוקר שוטף את החדר סביבי. אני
לא מקבלת אפילו רגע להיזכר שאתה לא שוכב במיטה לידי, כי לרגע
לא שכחתי.
מבעד לחלון הגדול אפשר לראות שטיפות נוצצות של טל עדיין צמודות
לעלי העצים.
אני חוזרת למיטה, נשכבת עם הפנים לכיוון הצד שלך, ומתבוננת בך
לא ישן שם. אני מתבוננת בך לא ישן שם, עד שכל החורים שפערת
בלכתך מתאספים על החזה שלי וחונקים אותי ממש.
על אדן החלון עומד שתיל ואני קוטפת לי ממנו עלה ירוק ורך. גם
אליו דבוק עוד טל, מלחלח לי את קצות האצבעות. מבלי לחשוב אני
מצמידה את העלה אל השפתיים שלי.
אתה יכול ללכת לאן שאתה רוצה, אבל אני נשארת כאן. אני לא
הולכת מכאן.