שבע וחצי הדלת נטרקת הבית כמעט מיותם
נותרתי עומדת מעט מהורהרת אל מול החלון -
שבגשם של פברואר נשטף
עבורנו אמור זה להיות יום של חג
ואני נשאבת החוצה לשטוף את הנפש ממה שנספג

נושמת חזק את ריחו של היום הרטוב
שוב אסע אל הים זה עושה לי קצת  טוב
הכביש  קצת עמוס אך אני לא ממהרת
מקשיבה לנורה גו'נס שמתנגנת בשקט
מתמסרת לרוח הקרירה שאותי מלטפת

יורדת לגורדון החוף כמעט ריק
רק איש אחד זקן מביט בים הסוער
ואני מתבוננת איתו בהצגה היומית הטובה בתבל
בגלים המתנפצים אל המזח ברעש מצמרר
מתמכרת לשקט שמפגש הים עם השמים יוצר

והזקן סוקר את הלחי שעליה זולגת דמעה
ולוחש לי ברעד "אל תחנקי עצמך בשתיקה
שחררי את הרגש המטריד מהלב"
איך הוא ראה שבתוכי יש רסיסים פזורים של כאב

חוזרת הביתה, היא רצה אליי נרגשת
מביטה בי מלמטה והעיניים העיניים התמימות
לא רואות את שעובר על הדמות המתייסרת
והוא כזר, מתעלם פשוט שוכב כל כך נינוח
ועוד יום חולף כשאני פוגשת את שממנו אני רוצה לברוח.