אני גר פה כבר כמה חודשים. או שנים. איבדתי את תחושת הזמן כבר.
הכל נראה לי כמו יום אחד ארוך, שחוזר על עצמו.
בהתחלה היה לי רק שותף אחד. אחרי חודש היינו כבר שישה. זה לא
כל כך נורא וצפוף כמו שחושבים, יש לנו שכנים במצב הרבה יותר
גרוע. ויש גם את ההוא שגר לבד. אבל לגור כאן לבד נראה לי די
משעמם. ובעיקר שקט מדי.
סך הכל אני לא מתלונן. החבר'ה טובים. יש יותר ויש פחות, אבל
בסך הכל כולם אחלה. זה מוזר, אף פעם לא חשבתי שאני אתחבר כל כך
טוב גם לאנשים מבוגרים ממני בהרבה, אבל הנה זה קרה. למרות שיש
פה די הרבה חבר'ה בגיל שלי, אפילו הרוב, אפשר לומר, וזה נחמד.
יש עם מי להעביר את הזמן. אנחנו מדברים על הכל. על החברים
והמשפחות, על התחביבים שלנו, ובעיקר על הצבא.
יש פה איזשהו הווי. יש הרבה בחורים טובים, אבל גם לא חסרות
בנות חמודות. ואנחנו מבקרים אחד אצל השני, עושים טיולים
ארוכים, ובסוף כל יום - כל אחד חוזר לפינה שלו. לכל אחד יש
פינה שונה. נכון, יש מכנה משותף ודמיון, אבל יש גם שוני. אצל
כל אחד הפינה מעוצבת בצורה טיפה שונה, עם משהו שמאפיין אותו.
ויש פה הרבה פרחים ועצים ודשא. למרות שהדשא הולך ומתמעט, ככל
שבונים יותר מקומות לשכנים חדשים. ויש פה גם הרבה ציפורים. בסך
הכל די פסטורלי פה. ובעיקר שקט.

אני שומע קריאה מרוחקת, מאחד השותפים שלי. בדיוק הייתי בטיול
ארוך בדרך לידידה בקצה השני של השדרה, אבל כששמעתי את הקריאה
שלו חזרתי לאחור. הוא הצביע לכיוון השער הירוק, ואמר שיש לי
אורחים.
הסתובבתי לכיוון שהוא הצביע, ופתאום ראיתי אותה. בהתחלה קצת
הופתעתי שהיא באה לבקר כל כך הרבה, כי בסה"כ לא היינו חברים כל
כך טובים. אבל עם הזמן התרגלתי, ואפילו התחלתי לצפות לביקורים
שלה. היא לא הייתה היחידה שבאה לבקר. יש עוד הרבה שבאים. חלק
ביחד וחלק בנפרד. חלק רק פעם או פעמיים בשנה, וחלק כל חודש, או
אפילו שבוע. לביקורים שלה אין תבנית קבועה. אבל אני שמח לראות
אותה כמו שאני שמח לראות את כל האחרים.
היא מתקרבת אליי יותר ויותר, ומזווית העין אני קולט את השותפים
שלי ממהרים לעזוב ולתת לנו פרטיות. זה מעין הסכם לא כתוב
בינינו, המעט פרטיות שעוד ניתן לקבל במקום הזה.
היא מתיישבת על ספסל קרוב, ומסתכלת עליי. לי, להבדיל מהרבה
אחרים, יש פינת אירוח משלי. מותרות. אבל אני נדיב, השותפים שלי
יודעים שהם יכולים להשתמש בפינה הזאת חופשי, רק לוודא קודם
שאני לא מארח שם בדיוק.
היא מחזיקה בידה פרח. ורד אדום. אני מחייך. היא תמיד מביאה לי
ורד אדום כשהיא באה לבקר. חוץ מאשר בפעמיים הראשונות, כשהכל
היה עדיין מבולבל. אני נזכר בשיחה ההיא. אני יודע שגם היא
זוכרת.
היא מרכינה את ראשה, ונותנת לי את הפרח. היא מלטפת אותי
בעדינות, והחמימות שלה כל כך נעימה ורכה. עיניה מוסתרות במשקפי
שמש, כתמיד, אבל אני מבחין בדמעה חמקנית. היא מסירה את
המשקפיים ומבטיה בי ישירות. אני רואה את הלחות בעיניה, והיא
מדברת אליי. ואני מקשיב.
מוזר, פעם זה היה הפוך. פעם היא הייתה מקשיבה, ואני הייתי
מדבר. אפילו שאלתי אותה פעם, איך היא יכולה להקשיב כל הזמן?
היא חייכה וענתה שככה היא.
היא מספרת לי על החיים שלה עכשיו, ואומרת שהיא מתגעגעת אליי
למרות הכל. היא מזכירה לי דברים ישנים, ואני צוחק בלי קול. גם
היא מחייכת כשהיא נזכרת. היא מספרת לי על עצמה ועל החברים. ועל
התוכניות שלה לאחרי הצבא. על מה שהיא רוצה ללמוד. היא מספרת לי
על החששות שלה, ועל הכאבים והאכזבות, והיא יודעת שהיא יכולה
לסמוך עליי, שאני לא אספר לאף אחד. שסודה שמור עימי לנצח.
כעבור שעה לערך, היא משתתקת. היא מלטפת אותי במבטה, ונפרדת.
היא קמה, נושמת נשימה עמוקה, ובעיניה שוב עומדות דמעות. היא
מפריחה נשיקה לעברי, ופונה ללכת.
אני מתבונן בה כשהיא עוזבת, פוסעת בשביל הארוך אל עבר השער
הירוק, ותוהה מתי אראה אותה שוב.

ליטוף אחרון של האבן הקרה, דמעה אחרונה, נשיקה אחרונה, ואני
קמה ופוסעת החוצה מבית הקברות.