נמאס לי להיות הליצנית,
נמאס לי שכולם חושבים שאני לא יותר מסתם ילדה שמחה ומשוגעת.
הם לא מבינים שאני יותר מזה, הם לא מבינים שיש לי רגשות,
שגם אני, כמו כולם, נפגעת ואפילו יותר מאנשים אחרים.
השמחה שלי היא בעצם מסכה שמסתירה את העצב הפנימי.
לפעמים גם אני רוצה שישימו לב אליי גם בלי השיגעונות והשטויות
שלי,
ועד שיש לי את האומץ להגיד את זה למישהו אז הם שוב חושבים שאני
צוחקת וזה פוגע בי. והכי
מעצבן זה כשאנשים צריכים לכתוב עליי דברים, אז רוב האנשים
כותבים לי: ברקת, את ילדה מצחיקה וחמודה וזהו, הם לא כותבים
יותר מזה.
כאילו שאין להם משהו אחר לכתוב, שאני לא יותר מזה. הם אולי
שכחו להגיד שאני חכמה, שכיף איתי, שאני נחמדה, שאני חברה טובה
או כל דבר דומה שבאמת בא להם מהלב.
אני מודה שפעם זה היה נחמד שתמיד הייתי הזאת שמצחיקה ועושה
שמח, אבל עכשיו זה כבר נמאס.
אני רק מבקשת שפעם אחת תיגשו אליי, ולא בשביל עצות ולא בשביל
שאני אשעשע אותך, אני רוצה שתראו מתי אני עצובה, אני רוצה
שתיגשו אליי ותשאלו אותי אם הכול בסדר אצלי.
זה גורם לי לבכות אז אני אפסיק לכתוב,
ועכשיו רק נותר לי לקוות שמישהו שאני מכירה קורא את זה ואולי
גם יפנים את זה.